אַנְשֵׁי חָצֵר וְאַנְשֵׁי מִרְפֶּסֶת שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵרְבוּ, כֹּל שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, לַמִּרְפֶּסֶת. פָּחוֹת מִכָּאן, לֶחָצֵר. חֻלְיַת הַבּוֹר וְהַסֶּלַע, גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, לַמִּרְפֶּסֶת. פָּחוֹת מִכָּאן, לֶחָצֵר. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּסְמוּכָה. אֲבָל בְּמֻפְלֶגֶת, אֲפִלּוּ גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, לֶחָצֵר. וְאֵיזוֹ הִיא סְמוּכָה, כֹּל שֶׁאֵינָהּ רְחוֹקָה אַרְבָּעָה טְפָחִים:

ומשחשיכה אסור. והני מילי כשלא הודיעוהו מבעוד יום, אבל הודיעוהו מבעוד יום אפילו לא קיבל עליו לסמוך על עירוב זה בודאי אלא משחשיכה, מותר:

אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו כו':מרפסת מקום גבוה בחצר הבית כמו קרקע גבוה י' טפחים ובו מדרגות עולין בהם לעליות וזה המקום גבוה מוקף בבנין ודרין בו. ונקרא מרפסת לפי שהוא מקום דריסה לאותן העולין לעליות וכשיש מקום בחצר גבוה י' טפחים ויהיה בצד המרפסת או בקרוב ממנו בשיעור הנזכר ויש בשוה עמה ויהיה זה המקום הגבוה חצר לאותו המרפסת יהיה מותר לאותן הדרים למרפסת להשתמש בה ואסור על אנשי החצר לפי שהוא מובדל מן החצר כשלא עשה העירוב כמו שהזכיר. ואמרו פחות מכאן לחצר ענינו שהוא משותף בין החצר והמרפסת ואסור להם לאנשי החצר ולאנשי המרפסת להשתמש בו אלא אם עשו עירוב. וזה הבור מתנאיו שיהיה מלא מדבר שיהיה אסור לטלטלו בשבת עד שיהיה שוה עם קרקע המרפסת ולפיכך יהיה מותר לאנשי המרפסת להשתמש עליו אבל אם הבור ריקן לא ריקן ממש אלא שאינו מלא כל כך כדי שיגיע לשפתו אותו הדבר אסור להשתמש בו לא אנשי החצר ולא אנשי המרפסת עד שיעשה עירוב:

ואנשי מרפסת. פי' הר"ב שפתחי עליות פתוחין לה והדר התנה בדבור כל שגבוה כו' שלא תהא המרפסת גבוה י' מן העמוד כו'. וצריכין אנו לפרש באחד מב' פנים. או שר"ל שהעליות הפתוחות למרפסת אינם גבוהים י' כו' והוי שריותא דלאותה גובה לכל בני העליות. או שז"ש שפתחי עליות כו' לאו למימרא שום שריותא לעליות אלא פירושי קא מפרש למרפסת מאי היא. ולעולם העליות גבוהות הרבה יותר מי' טפחים מן העמוד כו' כי כן דרך העליות להיות גבוהות הרבה ושריותא דמתני' לבני מרפסת עצמן ר"ל לאותן הדרים במרפסת כגון שהמרפסת עצמה מוקפת בבנין ודרין בה ואע"ג דפשטא דלישניה דהר"ב מוכח יותר כפי' קמא. מ"מ זה הפי' השני עולה יותר ע"פ שיטת הגמ' דסברה דמסתמא העליות גבוהות יותר מי' טפחים מהעמוד ומוקמינן [*דלאותם הדרים] במרפסת קאמרינן והכי נמי מפרש הרמב"ם בפירוש המשנה:

ששכחו ולא עירבו. קצת קשה דליתני בקצרה שלא עירבו ולמאי קתני ששכחו. ונראה לי דלמאי דמיירי דוקא שעירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן אלא שלא עירבו ביחד וכדכתב הר"ב אתי שפיר דמשום הכי קתני ששכחו לאשמועינן הא. דמיירי דוקא בכהאי גוונא שעירבו לעצמן דהשתא דעירבו לעצמן אלא שלא עירבו גם ביחד שייך לומר ששכחו כלומר שהיו עסוקים בענין עירוב ושכחו מלערב עוד גם ביחד. ואילו לא עירבו כלל לא הוה שייך למימר ששכחו. דמאי ששכחו שייכא כיון שלא נתעסקו כלל בדבר. דומה לזה שנאמר בכתוב (בראשית מ׳:כ״ג) ולא זכר שר המשקים וגו' וישכחהו. אמר שמתחלה לא זכרו כלל. ואח"כ כשזכרו הדר וישכחהו. וכן נאמר (דברים כ״ה:י״ז) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' אל תשכח. דפשוטו לומר שכשתזכור אל תשכח הרי ששכחה הוא מאמר על הדבר שהוא מוזכר ונשכח:

פחות מכאן לחצר. והוא הדין אם המרפסת גבוה עשרה טפחים מהעמוד דהשתא נמי לא ניחא תשמישתה דבני מרפסת. ומה שכתב הר"ב דלחצר אף לחצר הכי איתא בגמ' וטעמא דכיון דלשניהם תשמישן קשה ואין לזה נחת מזה הלכך שניהם אסורים. והא דאסורים פירש הרמב"ם והמגיד בפ"ד דלענין כלים ששבתו בבית הוא דאילו לכלים ששבתו בחצר אפילו לא עירבו כלל מותר לטלטל מן החצר למרפסת והרי הם בכלל גגות וחצירות דריש פרק דלקמן דהא הכל רשות אחת חוץ משני בתים וכמו שהעתקתי לשון הרמב"ם בזה בר"פ דלעיל:

חוליית הבור והסלע. פי' הר"ב והוא שיהיה הבור מלא כו'. בגמ'. דאי לאו הכי אלא בבור שדולין מים אפשר דחסר בשבת. ובגמ' ולמה לי למיתני בור ולמה לי למיתני סלע. צריכא דאי אשמעינן סלע דליכא למגזר אבל בור לגזור זמנין דמליא פירות הראוין לטלטל בשבת צריכא. וא"ת ומאי שנא ממשנה ה' דפרק ז' דלא חיישינן שיתמעט המתבן בשבת ומניחין לאכול ממנו. וי"ל דהתם מחיצה איכא ומבדלת וחולקת החצרות לשתים והלכך מערבין שנים ולא אחד ולא חיישינן לשמא יתמעט. אבל הכא דיד שניהם שוים להשתמש בבור זו אלא שאם הבור במלואה אז יד בני המרפסת נוחה יותר בתשמישה מבני החצר ואם תתמעט אז גם יד המרפסת לא תהיה נוחה בתשמישה יותר מבני החצר. אמרינן הואיל ולבני החצר ג"כ תשמיש בבור זו אלא שאינו נוח כמו למרפסת צריך שתשאר ניח זה לכל היום. ועיין משנה ז' פרק בתרא:

במה דברים אמורים. ארישא נמי קאי כל שגבוה כו'. דמאי שנא וכן כתב הרמב"ם פ"ד מהלכות עירובין וטור סי' שע"ה. וקצת קשה אמאי לא כייל התנא ותני כל שגבוה י' טפחים כגון חוליית הבור כו':