הַמֵּבִיא גֵט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם. אִם יֵשׁ עָלָיו עוֹרְרִים, יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם, אִם יֵשׁ עָלָיו עֵדִים, יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו:

מן הרקם ומן החגר. בין קדש ובין ברד, מתרגמינן בין רקם ובין חגרא:

המביא גט בארץ ישראל אינו צריך שיאמר כו': המביא גט ממדיגת הים ואינו יכול לומר כו': עוררין רוצה לומר אם ערער הבעל ואומר אני לא גרשתיה וזה הגט מזוייף ואני לא כתבתיו או שיפסול אותו בצד מצדדי הפסלנות ואי אפשר להעמידו אלא בענין זה לפי שהעיקר אצלנו אין ערער פחות משנים לפיכך אם היו שנים אותם המעררין על הגט ואומרים שהוא פסול הרי זה לא יועיל בו הקיום לפי שהם תרי ותרי ותעמוד בחזקתה שהיא אשת איש. ואמרו אינו יכול לומר רוצה בו שנתחדש עליו חדוש שמונע ממנו הדבור:

המביא גט בא"י א"נ שיאמר וכו'. דמשום עגונא הקילו ולא הצריכו קיום כל שלא ערער. תוס'. וכן מסיק הר"ן כמ"ש לקמן:

אם יש עליו עוררים. פירש הר"ב שהבעל מערער. גמרא. דאלת"ה הא קי"ל דאין ערעור פחות משנים [כמ"ש הר"ב במשנה ח' פ"ב דכתובות] ואלא תרי. תרי ותרי נינהו. מאי חזית דסמיך אהני סמיך אהני. ואוקמה בחזקת א"א. ומיהו לישנא דעוררים קשיא. דליתני עורר. ולדברי התוספות שהביאו בשם ירושלמי דה"ה ערעור דלקוחות שבאה לטרוף כתובה מהם. יש לומר דלהכי תנן עוררים אע"ג דלענין להנשא אין ערעורם מעכבתה כמ"ש הרא"ש. אבל הר"ן מסיק דלענין לקוחות א"צ ערעור דאנן טענינן מזוייף כל שאינו מקוים. ונ"ל דכיון דערעור דאחד לא הוי ערעור. וערעור דבעל ערעור הוא. ממילא ערעורו כערעור דשנים דהא ערעור דחד לאו ערעור הוא ולהכי שפיר קרי ערעורו דבעל. עוררים:

יתקיים בחותמיו. כתב הר"ב ובזמן הזה המביא גט בין בא"י בין בח"ל כו'. וצ"ל בפ"נ ובפ"נ. משום דלא קביעי ב"ד ולא שכיחי שיירות. ואם חתימת העדים כו' ונתקיים כו' משום דקיי"ל כמ"ד דטעמא משום קיום הוא וכן משמע עוד מפירושו למשנה ה' ומשנה ו' פ"ב:

ואינו יכול לומר כו'. פי' הר"ב כגון שנתנו כו' ולא הספיק כו'. גמ'. דלאחר נתינה תוך כדי דבור מצי למימר בפ"נ ובפ"נ. הר"ן:

אם יש עליו עדים. דקי"ל עדי מסירה כרתי כדפי' הר"ב במשנה ד' פ' דלקמן. וכדתנן במשנה ג' פ"ד ובמשנה ד' פ' בתרא [*ועיין לקמן].

יתקיים בחותמיו. מפרש בגמ' דף ה' למ"ד משום דלא בקיאי לשמה דהכא לאחר שלמדו. כלומר לאחר שקבלוה לדרשא דלשמה. ואפ"ה ביכול הצריכו לומר בפ"נ ובפ"נ דלא עקרו לתקנתייהו גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו וישכחו. אבל הפקח ונתחרש מלתא דלא שכיח ומלתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן. ובאשה המביאה גט דספ"ב אע"ג דלא שכיח. כיון שיכולה לומר. לא חלקו בשליחות וצריכה לומר: