קִבֵּל הַקָּטָן וְהִגְדִּיל, חֵרֵשׁ וְנִתְפַּקֵּחַ, סוּמָא וְנִתְפַּתֵּחַ, שׁוֹטֶה וְנִשְׁתַּפָּה, נָכְרִי וְנִתְגַּיֵּר, פָּסוּל. אֲבָל פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקֵּחַ, פָּתוּחַ וְנִסְתַּמֵּא וְחָזַר וְנִתְפַּתֵּחַ, שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה, כָּשֵׁר. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְדַעַת, כָּשֵׁר:

קבל הקטן והגדיל חרש ונתפקח כו': אין ספק שאם בשעה שקבל הגט היה רואה ואחר כך נאבד הראות ואפילו שלא חזר שהוא יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואמנם אמר וחזר ונתפתח מפני שאמר וחזר ונשתפה שזה הכרחי ולכך אמר כל שתחילתו וסופו בדעת ולא אמר בכשרות וכל פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה פסול להבאת הגט כשלא נתקיים בחותמיו ואין סומכין אפי' על מאמרו בפני נכתב ובפני נחתם אבל אם נתקיים הוא בחותמיו הרי הוא כשר:

קבל הקטן וכו'. מאי דשכיח טפי תני ליה ברישא. דגדלות הקטן ודאי שכיח. וכן פקחות החרש שכיח יותר מפתוח הסומא. ופתוח הסומא שכיח טפי משיפוי השוטה:

[*פתוח ונסתמא כו'. כתב הר"ב אפילו לא חזר ונתפתח כו' עיין בדבור דלקמן]:

זה הכלל כל שתחלתו וסופו בדעת. לומר דבדעת תליא מלתא. אבל לא בכשרות. וסומא שהיה פתוח בשעת קבלה לא בעינן שיהא סופו בכשרות. כדדייק רב אשי בגמ'. והאי אתי זה הכלל למימרא. ומ"ש הר"ב ואם היה הגט מקוים. כבר כתבתי לעיל דהכי פסקינן כמ"ד טעמא דבעינן שיאמר בפ"נ כו'. משום קיום הוא: