הַמַּנִּיחַ פֵּרוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, מָעוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּמִין. אִם אָבְדוּ, הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ מֵעֵת לְעֵת, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּשְׁלֹשָׁה פְרָקִים בּוֹדְקִין אֶת הַיַּיִן, בְּקָדִים שֶׁל מוֹצָאֵי הֶחָג, וּבְהוֹצָאַת סְמָדַר, וּבִשְׁעַת כְּנִיסַת מַיִם בַּבֹּסֶר:

המניח פירות להיות מפריש עליהן כו': מה שאמר מעת לעת ר"ל מן השעה שבקש אותם ומצאם שנאבדו עשרים וד' שעות למפרע לפיכך כל מה שהפריש באלו הארבע ועשרים שעות הרי הוא טבל וצריך שיפריש תרומה ומעשרות פעם שנית לפי שהם בחזקת אבודים וכל מה שהפריש קודם לכן הרי הוא מתוקן לפי שהם בחזקת קיימים בזה הזמן ופסק ההלכה שכל מה שהפריש אינו מתוקן לפי שהוא ספק. ור' יהודה סובר שבודקין היין באלו השלשה זמנים לפי שבהם יפסד בקצת ולכך יבדוק אותו אולי יחמץ ונמצא שהפריש חומץ על יין. והלכה כרבי יהודה:

המניח פירות להיות מפריש עליהן. לשון התוס' בערבי שבתות ויו"ט איירי דשרי שלא מן המוקף ע"כ. דהא תנן בספ"ק דחלה ובפ"ב דבכורים מ"ה דאין תורמין אלא מן המוקף. אבל לשון הרמב"ם בספ"ה מהל' תרומות המניח וכו' אע"פ שאין מפרישין לכתחלה אלא מן המוקף. אם הפריש הרי הן בחזקת קיימין:

[*מפריש עליהן בחזקת שהן קיימים. עיין מ"ש במשנה ב' פרק ד' דתרומות:

הרי זה חושש כו'. כתב הר"ב ואם לא אכלן צריך להפריש כו'. וכן לשון רש"י. ומשמע דאילו כבר אכלן אין מחייבין אותו להפריש. ותלינן שעכשיו נאבדו הואיל וכבר נאכלו וליכא אלא חיוב הפרשת תרומות ומעשרות. אבל הרמב"ם בספ"ה מה"ת לא התנה שאם לא אכלן ומשמע ודאי שאע"פ שאכלן מחויב הוא להפריש התרומות והמעשרות מפני חששא זו. ויראה לי להשוות רש"י ורמב"ם ודלא פליגי דרש"י פירש במשנתינו שהיא דברי ר"א בן שמוע והוא אינו חושש אלא מעל"ע. א"כ יש לנו לחלק ג"כ בין נאכלו ללא נאכלו ומטעמא דפרישית כיון דחזינן דחששא דמקילין בה היא שלא לחוש לה רק מעל"ע. אבל הרמב"ם כתב לפי מה שפסק דלא כר"א בן שמוע כמ"ש בדבור דלקמן ודחייב למפרע על כל מה שתיקן א"כ חששא מעליותא היא. והלכך אין לנו לחלק בין נאכל ללא נאכל. וכ"ש דאף אליבא דר"א בן שמוע אין לנו הכרע לחלק אלא שרש"י מסברא כתב כן *)(ואין חולק כמ"ש בד"ה רי"א כו')]:

דברי ר"א בן שמוע. ובגמרא חלוקים עליו חבריו דתנן [במשנה ב' פ"ב דמקואות] מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשה ע"ג למפרע בין ברה"י בין בר"ה טמאות. ולפיכך [הכי] נמי אין הלכה כר"א. כמ"ש הרמב"ם בפירושו ובחבורו ספ"ה מהלכות תרומות.

רבי יהודה אומר כו'. כתב הר"ב והלכה כר"י וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחיבורו שם [הלכה כ"ה]. וכתב הכ"מ דמשמע להרמב"ם. דליכא מאן דפליג עליה ע"כ. ואע"ג דבלשון מחלוקת שנוי. נמצאים כיוצא בזה ואין חולק כמ"ש בפ"ג דבכורים:

בקדים של מוצאי החג. בגמ' תניא בתקופה. כלומר שמוצאי החג הוא בתקופת תשרי דאילו נמשכה תקופת תמוז ע"כ לא. [רש"י]. והרמב"ם לא העתיקה בפ"ה מה' תרומות וכתב עליו הכ"מ שאינו יודע למה השמיטו. ול"נ שמפני קושית התוס' הוא שהשמיטו שכתבו דבפ"ק דסנהדרין [דף י"ג] איתא דבעינן מקצת החג בתקופת תשרי וא"כ מעולם לא נמצא מוצאי החג אלא בתקופה. ומה שדחו מדאמרינן התם שעל התקופה לבדה אין מעברין. לא ס"ל להרמב"ם כדמשמע בה' קדוש החדש שלו פ"ד. כיון דמקרא ילפינן להא דמוצאי החג כמו דילפינן אביב מקרא ע"ש בכ"מ סוף דף רע"ז:

ובהוצאת סמדר. כתום פרח. וענביו נראין באשכול כסדרן. רש"י:

ובשעת כניסת מים בבוסר. פירש הר"ב כשהן כפול הלבן נקראים בוסר. וכן לשון רש"י. ועיין מ"ש במשנה ה' פ"ה דמעשר שני. ומ"ש הר"ב וכשהלחלוחית נכנסת כו' היינו כניסת מים. והביאו בתוספות ראיה לזה הפי' מדתנן בפ"ד דשביעית [מ"ח] הבוסר משהביא מים: