חֵרֵשׁ רוֹמֵז וְנִרְמָז. וּבֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, קוֹפֵץ וְנִקְפָּץ, בְּמִטַּלְטְלִין. הַפָּעוֹטוֹת, מִקָּחָן מִקָּח וּמִמְכָּרָן מִמְכָּר, בְּמִטַּלְטְלִין:

חרש רומז ונרמז ובן בתירא אומר כו': רמיזה ר"ל אי זה שירמוז ובן בתירא אומר שמקחו וממכרו במטלטלין אינו כלום עד שיקבל הדבר ויהיה ברשותו ויתן ג"כ למי שהוא מוכר ולא תספיק לו הרמיזה בלבד. והפעוטות הנערים קטנים מבן שש ובן שבע אם היה להם חריפות או מבן שמנה ובן ט' ובן י' לפי שיעור חריפתם וזה העיון תלוי בדיין. ואין הלכה כבן בתירא:

רומז ונרמז. פי' הר"ב מה שהוא רומז או אחרים רומזים לו ונתרצה הכל קיים. ואע"פ שזה שנתרצה ג"כ הוא ברמיזה. וא"כ היינו רומז. לא קשיא דה"א כי נרמז מאחרים מה שנתרצה ברמיזה לא לסגי. דדלמא טעה במה שנרמז לו. קמ"ל. והאי נתרצה לא קא אלא אנרמז. דאילו ברומז מאי בעי טפי ומאי ריצוי שייך. ובפירש"י מה שהוא רומז קיים או כו' ונתרצה קיים:

במטלטלין. אבל בגטין ד"ה ברמיזה. כדתנן ברפי"ד דיבמות. ואיכא דאמרי כמחלוקת במטלטלין. כך מחלוקת בגטין. ואימא אף במטלטלין. גמ'. ומיהו הא דגטין כשנשא כשהוא חרש כדתנן התם כשם שכנס ברמיזה כו':

הפעוטות. פי' הר"ב כבן ז' כבן ח' ה"ג הרי"ף והרא"ש בדרב כהנא. ומ"ש הר"ב אם הוא חריף כו'. וזה העיון תלוי בדיין. הרמב"ם:

מקחן מקח כו'. וטעמא משום כדי חייו. דאי לאו זביניה זביני. לא מזבני ליה מזוני ולא זבני מיניה. גמ'. [ורש"י]: