אָמְרוּ לוֹ, נִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתֶּךָ, וְאָמַר לָהֶם כְּתֹבוּ, אָמְרוּ לַסּוֹפֵר וְכָתַב, וְלָעֵדִים וְחָתְמוּ, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתָבוּהוּ וַחֲתָמוּהוּ וּנְתָנוּהוּ לוֹ וְחָזַר וּנְתָנוֹ לָהּ, הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל, עַד שֶׁיֹּאמַר לַסּוֹפֵר כְּתֹב וְלָעֵדִים חֲתֹמוּ:

אין בדבריו האחרונים כלום. וא״צ לחזור ולשאלו אחר שנתישבה דעתו, אלא כותבין הגט וסומכים על דבריו הראשונים. ומיהו כל זמן שדעתו מבולבלת אין כותבין הגט:

אמרו לו נכתוב גט לאשתך ואמר להן כתובו כו': אמרו לו אינו ר"ל למי שאחזו קורדייקוס אלא לאיזה אדם שיזדמן וכמו כן אילו אמרו לו נכתוב גט ואמר להם תנו לה הגט בטל עד שיאמר הוא בעצמו כתבו וחתמו ותנו לה:

ואמר להן כתובו. מסקינן בגמ' דכולה ר"י [דס"פ דלעיל] היא. [*דע"כ שהיו ג' דאילו לשנים אפילו ר"מ מודה כו'. רש"י] ודאמר כתבו לאו דוקא דאפילו תנו נמי פסול כדקתני סיפא עד שיאמר לסופר ויכתוב. ואורחא דתנא למתני ולאוסופי. ונקט למלתיה בלשון לא מבעיא ל"מ היכא דלא אמר תנו. אלא אפי' אמר תנו. לא. ול"מ היכא דלא אמר לבי תלתא אלא אפילו אמר לבי תלתא לא: