שְׁנֵי גִטִּין שֶׁכְּתָבָן זֶה בְצַד זֶה וּשְׁנַיִם עֵדִים עִבְרִים בָּאִים מִתַּחַת זֶה לְתַחַת זֶה וּשְׁנַיִם עֵדִים יְוָנִים בָּאִים מִתַּחַת זֶה לְתַחַת זֶה, אֶת שֶׁהָעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים נִקְרָאִין עִמּוֹ, כָּשֵׁר. עֵד אֶחָד עִבְרִי וְעֵד אֶחָד יְוָנִי, עֵד אֶחָד עִבְרִי וְעֵד אֶחָד יְוָנִי בָּאִין מִתַּחַת זֶה לְתַחַת זֶה, שְׁנֵיהֶן פְּסוּלִין:

שני גיטין שכתבן זה בצד זה כו': ומה שאמר בכאן עדים יונים אינו ר"ל יונים באמונה אבל הם עדי ישראל כשרים אבל הם חתמו בכתיבת היונים ואתה יודע שכתיבת היונים אינו כמו כתיבת העברים והערבים שמתחילין בכתיבה מן הימין אל השמאל ואמנם היונים כותבין מהשמאל אל הימין:

זאת היא צורת שני גיטין:

בכך וכך גירש/בכך וכך גירש

פלוני לפלונית וכו׳/פלוני לפלונית וכו׳

עד וישראל/עד וישראל

ראובן/בן אברהם עד

שמעון/בן יעקב עד

ועל זאת הצורה היו הגיטין והחתימות שמדבר בהם בזאת ההלכה דע אילו היה כתוב תחת הגט האחד ראובן ותחת האחד בן אברהם וכמו כן תחת האחד שמעון ותחת האחד בן יעקב היו שניהם כשרים לפי שהיינו אומרים שתחת הגט השני גם כן שנים עדים עברים והם בן אברהם ובן יעקב. לפי שאדם חותם שמו בעדות בג' ענינים או שיכתוב שמו בלבד כגון שיכתוב פלוני או שיכתוב בן פלוני ולא יכתוב שמו או שיכתוב שמו והוא פלוני עד וכשיהיה כתוב לפי זאת הצורה אין ספק שב' העדים העברים על גט הראשון חתמו וכמו כן השני עדים יונים על הראשון חתמו וא"א להם שיחתמו אלא כמו שציירנו ואם העידו על הראשון הרי הגט האחד בד' עדים והשני בלא עדים ולכן אמרנו שהראשון כשר והוא אותו שהעדים נקראים עמו ומזאת הצורה עצמה יתבאר עד אחד עברי ועד אחד יוני לפי שאנו אומרים שהעברי הראשון והיוני הבא אחריו כוונו שלשתן לחתום על הגט הראשון ונשאר עד אחד בלבד לגט הב' ואפשר לומר ג"כ שהב' יונים עם אחד מהעברים העידו על השני ונשאר הראשון בעד אחד ולפיכך שניהם פסולין ומה שחייב זה שאני אומר שמא היוני עם ב' העברים חתמו בין שניהם וכולם על הגט ראשון חתמו כמו שנבאר מן הצורה או נאמר ג"כ שהעברי הב' עם שנים היונים (חתם) שחתימתם אפשר שהם על הגט הב' ואין זה צריך צורה:

זה בצד זה. לשון הר"ב שכתבן בשני דפין זה בצד זה ול' הרמב"ם בפ"ד מה"ג כתב שני גיטין בשני דפין. במגילה אחת זה אצל זה:

ושנים עדים עברים כו'. כתב הר"ב שם העד תחת הראשון ושם אביו תחת השני ומפרשים בגמ' דהכי כתב פלוני בן תחת הראשון ופלוני אבתרא דאי לאו הכי אלא בן יעקב [*עד] אבתרא כשרים כדתנן במשנה דלקמן בן איש פלוני [*עד] כשר. והשני כשר וכן נמי כשר קמא דמלתא דפשיטא דקאי [*אבן יעקב עד דבתרא ואי נמי כתב פלוני בן תחת הראשון ופלוני עד] אבתרא [*שניהם כשרים )א) ש]הבן חתום על הראשון והאב על השני:

ושנים עדים יונים כו'. כתב הר"ב ודרך הכתב היוני שהולך מן השמאל אל הימין וכן לשון הרמב"ם בפירושו. ולא הבינותי זה. שאם הוא כדרך שכותבים הנכרים ללשונותם בארצותם שבסביבותינו. אשכנז. צרפת. ספרד. ואטליא. א"כ היאך אפשר לומר דשמא האחרונים הפכו כתבם לסדר שכתבו העדים הראשונים. ורש"י מפרש חתימת היונים אינה נקראת כחתימת העברים שכשהיוני חותם יוסף בן שמעון בידוע ששמו שמעון בן יוסף שכך מתפרשת חתימתן. יוסף בן [שמעון] כלומר )ב) בנו של יוסף שמעון ונמצא שם העד חתום על גט שני ושם אביו חתום על הראשון הלכך על כרחך היונים תחת השני חתמו ע"כ. ונמצא דחשש שמא הפכו חששא קרובה היא. דשמא יוסף בן שמעון היוני לא שמעון שמו. אלא יוסף וחתם עצמו בדרך חתימת העברי:

את שהעדים הראשונים נקראים עמו כו'. כתב הר"ב וטעמא דחיישינן שמא העדים האחרונים הפכו את כתבם כו'. דאילו משום דמופלגים בחתימתן מן הגט לא היו פסולים דקי"ל מלאוהו בקרובים כשר כדאיתא בגמ':

כשר. עמ"ש בזה במשנה דלעיל.

עד אחד עברי כו'. כתב הר"ב ומשום דלא ידעינן בהי מינייהו חתימי תלתא. גמ'. והא ודאי דאפשר דאקמא חתימי כולהו אלא שלא הוצרך לומר כי אם החשש דע"י כן פסולים תרווייהו:

שניהם פסולים. עיין מ"ש בזה במשנה ה' לשטת הרמב"ם והרי"ף. וכן לשטת תוספות והרא"ש: