הוֹרוּ בֵית דִּין, וְעָשׂוּ כָל הַקָּהָל אוֹ רֻבָּן עַל פִּיהֶם, מְבִיאִין פָּר. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, מְבִיאִין פַּר וְשָׂעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים מְבִיאִין שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים, וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, מְבִיאִין שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים וּשְׁנֵים עָשָׂר שְׂעִירִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים, וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, שְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים וּשְׁלשָׁה עָשָׂר שְׂעִירִים, פַּר וְשָׂעִיר לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, פַּר וְשָׂעִיר לְבֵית דִּין. הוֹרוּ בֵית דִּין, וְעָשׂוּ שִׁבְעָה שְׁבָטִים אוֹ רֻבָּן עַל פִּיהֶם, מְבִיאִים פָּר, וּבַעֲבוֹדָה זָרָה מְבִיאִין פַּר וְשָׂעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁבְעָה שְׁבָטִים שֶׁחָטְאוּ, מְבִיאִים שִׁבְעָה פָרִים, וּשְׁאָר שְׁבָטִים שֶׁלֹּא חָטְאוּ, מְבִיאִין עַל יְדֵיהֶן פַּר, שֶׁאַף אֵלּוּ שֶׁלֹּא חָטְאוּ, מְבִיאִין עַל יְדֵי הַחוֹטְאִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁמֹנָה פָרִים. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, שְׁמֹנָה פָרִים וּשְׁמֹנָה שְׂעִירִים, פַּר וְשָׂעִיר לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, וּפַר וְשָׂעִיר לְבֵית דִּין. הוֹרוּ בֵית דִּין שֶׁל אֶחָד מִן הַשְּׁבָטִים וְעָשָׂה אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט עַל פִּיהֶם, אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט הוּא חַיָּב, וּשְׁאָר כָּל הַשְּׁבָטִים פְּטוּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין חַיָּבִים אֶלָּא עַל הוֹרָיַת בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד) וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ, וְלֹא עֲדַת אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט:

הרי זה חייב מפני שלא תלה בבית דין. ואע״ג דמזיד הוא זה, שהרי ידע שטעו ואעפ״כ עשה כדבריהם, ומזיד לאו בר קרבן הוא, הא אמרינן בגמרא שהוא שוגג, שחשב שמצוה לעשות על פי בית דין ואפילו ידע בהן שטעו:

הורו בית דין שוגגין ועשו כל הקהל וכו': כבר בארתי בהקדמת מסכת זו שעל שגגת ע"כ קהל מביא פר לעולה ושעיר לחטאת ויחיד מביא שעירה (וכשבה) ובשגגת שאר מצות (הל' א) ב"ד מביאים פר ויחיד כשבה או שעירה וזה שנאמר והקריבו הקהל נחלקו בו ר' יהודה ור' מאיר ר' יהודה סבר כל קהל וקהל ור"מ סבר הקהל שהורה בלבד והוא ב"ד הגדול לפי שאמר קהל ישראל כו' ורבי שמעון אומר כל קהל וקהל ב"ד הגדול גם כן מצטרף למנין השבטים שחטאו לפי שכל שבט יקרא קהל כמו שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודה ושבעה שבטים הם רוב המנין של שבטים כמו שבארנו בהקדמה:

שנים עשר שבטים מביאין. כתב הר"ב דסבר ר' יהודה כל שבט ושבט אקרי קהל שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודה. ובגמרא [דף ה' ע"ב] מתקיף דלמא שאני התם דהוי [נמי] בנימין אלא מדכתיב (בראשית מ״ח:ד׳) ויאמר אלי וגו' ונתתיך לקהל עמים ומאן איתיליד ליה בנימין. וליכא למימר דהכי קאמר דלכי מתיליד בנימין הוי שנים עשר שבטים קהל. דא"כ ביהושפט אע"ג דהוי תרי אמאי אקרו קהל. וא"ת י"ג שבטים הוה ליה למימר דהא איכא מנשה ואפרים. לא קשיא דמסקינן בגמרא [דף ו' ע"ב] דלא נאמר על שם אחיהם יקראו בנחלתם אלא לנחלה. ובדגלים ונשיאים לחלוק כבוד לדגלים ונשיאים:

רש"א י"ג פרים. פי' הר"ב שאין ב"ד מתכפרים וכו' דבוהקריבו הקהל דריש ה' דהקהל:

שאף אלו שלא חטאו מביאין ע"י החוטאין. דדריש קהל הקהל [*לגרירה שאותן שלא חטאו יהיו נגררים אחר החוטאים] ור"מ לא דריש. ובמ"ג פ"ב דסוטה דריש ליה ר"מ אלות האלות. ותו דר"י הכא דריש ה' לרבויא והתם דריש למעוטי. כבר תמהו זה בתוס' דהתם דף י"ז. ומ"ש הר"ב ואפילו עשה שבט אחד והוא רוב ישראל וכו' הכי תניא בגמרא [דף ה' ע"ב] ודייקינן נמי מדתנן לקמן ושאר כל השבטים פטורים. דלא צריכא. דממילא שמעינן מדתנן אותו שבט חייב. אלא הא קמ"ל דבהוראת ב"ד הגדול. שאר שבטים חייבים ועיין לקמן:

רש"א ח' פרים. דס"ל מעיני הקהל. כדאמרי אינשי מעיני דפלניא. וה"נ ה"י לשמוש אתא. מעיני של קהל:

ובעבודה זרה. אע"ג דרבי יהודה לא תני בעבודה זרה משום דממילא אתיא איצטריך ליה לר"ש למתני בהדיא. דלא תימא כיון דמיקל מדרבי יהודה ה"מ בשאר מצות. אבל בעבודה זרה דחמירא להביא פר ושעיר. אימא דמודה. הלכך צריכא. ועמ"ש בפ"ב מ"ב:

הורו ב"ד של א' מן השבטים וכו'. אותו השבט חייב. דר' יהודה ה"י דהקהל דמעיני הקהל. נמי דריש.

ועשה אותו השבט. פי' הר"ב ואין כאן רוב מנין וכו' ודברי תימה הן דמשמע דאי הוו רוב מנין אפי' שאר שבטים חייבים והא ליתא. דלא אמרן לעיל בסמוך דשבט א' מחייב שאר שבטים אלא בהוראת ב"ד הגדול. כמ"ש שם. וז"ל הרמב"ם לדעת ר' יהודה שבט א' שעשה בהוראת ב"ד הגדול שאר השבטים מביאין על ידו כשהיה רוב הקהל ולפיכך אומר בכאן ושאר שבטים פטורים. לפי שהיה אותו השבט עושה בהוראת עצמו. ע"כ: