לְמַעְלָה מֵהֶם, נְבֵלָה, וּמֵי חַטָּאת שֶׁיֶּשׁ בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה, שֶׁהֵם מְטַמְּאִין אֶת הָאָדָם בְּמַשָּׂא לְטַמֵּא בְגָדִים בְּמַגָּע, וַחֲשׂוּכֵי בְגָדִים בְּמַגָּע:

ושכבת זרע. דוקא ש״ז דישראל וגדול, אבל דנכרי אינה מטמאה אפילו מדרבנן, דקריו של נכרי טהור גמור. וכן שכבת זרע של קטן נמי לא מטמאה, דכתיב (שם ט״ו) ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע, איש ולא קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד דאין ביאתו ביאה. ושיעורה לרואה, במשהו, אפילו כעין חרדל. ולנוגע, בכעדשה. ודוקא ש״ז לחה מטמאה, דכתיב שכבת זרע, בראויה להזריע. ומדלא קחשיב תנא דידן בעל קרי בהדי אבות הטומאות, שמע מינה דאינו אלא ראשון לטומאה, והכי תנן בסוף מסכת זבים, בעל קרי כמגע שרץ, דלא הוי אלא ראשון:

ענין למעלה יותר עליון במדרגה מהקודמת בטומאה לפי שהן יטמאו טומאת הקודמים ויוסיפו זה התוספת וכן הוא אמרו למעלה מהן בשארית הפרק. ויצטרך שאבאר טומאת משא מה היא. וזה שכל מה שיאמר בו מטמא במשא ענינו שהאדם כאשר הגביה משקל זה הדבר הטמא יטמא ואע"פ שהוא לא יגע גופו בעצם הדבר הנטמא אבל אפילו היה בינו לבינו אלף אמה באמצע הגוף שהגיע כבדותו עליו טמאהו. ואין הבדל בין שיעתיק זה הדבר הטמא על ראשו או יחזיק בידיו או יהיה על מקום מגופו ממעל. וכן אם תלה אותו בחוט והגביהו מהארץ בזה החוט הנה זה תקרא ג"כ משא לפי שכבר הגביה משאו וכן ההיסט הוא מין מן המשא והוא שיניע זה הדבר שנטמא ויגביה משקלו ג"כ אבל בהנטיה. דמיון זה שיהיה עץ מונח על ראש הכותל והטומאה על קצה העץ וכאשר נטה האדם על קצה השני הגביה הקצה אשר בו הטומאה ותתטמא זו בנטית העץ. וכבר התבאר בגמ' [בבא] בתרא (דף ט:) שהנבלה מטמאה בהיסט ואמנם (אין) זה להיותה מטמאה במשא. ובהיסט מין מן המשא. ודע שלא יטמא במשא זולת האדם לבדו ובספרא לכם הן מטמאין ואין מטמאין לא אוכלין ולא משקים ולא כלים במשא דמיון זה שאם לקח אדם ק' כלים דרך משל וישימם בידו אחת הראשון על השני עוד ישים כזית מהנבלה בכלי העליון הנה זה האדם אשר בידו הכלים כבר נטמא בהיותו נושא נבלה והוא ראשון לטומאה וכן הכלי היותר עליון נטמא להיותו נוגע בנבלה ושאר הכלים טהורים לא יטמאו כלל במשא הנבלה. הנה כבר בארנו טומאת משא על השלמות והושלם ענינו. אמר שנבלה מטמאה במשא לטמא בגדים. ר"ל שמי שמעתיק אותם נטמאו בגדיו וזה לשון התורה. ואולם הנבלה הנה אמרו ית' (ויקרא י״א:מ׳) והנושא את נבלתה יכבס בגדיו. ובאה הקבלה (יומא דף יד.) שאשר יזה מי נדה לא יטמא ושהוא טהור מק"ו שהוא מטהר הטמא ואיך יטמא הוא בעצמו והוציאו בלשון מזה להודיענו שהוא לא יטמא במשא עד שיהיה בו שיעור הזאה ובתנאי שישא שלא לצורך אולם כאשר נשא להזות והזה כמו שזכרנו הנה הוא טהור. ובתוספתא טהור שהזה על הטמא טהור המזה וטהור הטמא וזה וזה אומר טהרתי וטהרתיו לפי שאם לא יזה עליו יהיה המזה טמא ובלבד שיהיה נושא כדי הזייה. ובגמ' נדה (דף ט.) המזה ומזין עליו טהור ונוגע בהן טמא ר"ל הנוגע ללא צורך. ודע שאמרו יתעלה וכבס בגדיו במקום שבא אין הכונה בו שהוא יטמא הבגדים אשר הוא לובש לבד. אבל הכונה שהוא יטמא איזה בגד. ילבוש אותו או לא וכן שאר הכלים. ולשון ספרא מטמא שאר הכלים כבגדים וזולת כלי חרש שהוא לא יטמאהו זולת האב כמו שקדם וזה אשר אמרנו שהוא מטמא בגדים וכלים בתנאי שיגע בהן והוא מחובר באב אשר טמאהו ויהיו אלו הכלים אז ראשון ולא שני. לפי שהוא לא יטמא מפני נגיעתו לבד אבל מפני נגיעתו והוא לא פירש מטומאתו. אולם כאשר פירש ממטמאין כמו שישליך הנבלה ממנו ויהיה אז ראשון והוא ולד הטומאה ולא יטמא בגדים אז כאשר נגע בהן לפי מה שבארנו בפתיחת דברנו. וכאשר הועתק מן הנבלה ונגע בכלים והוא מועתק ממנה יטמאו אלו הכלים והם ראשון וכן מי חטאת שיש בהן כדי הזיה. ופי' חשוכי בגדים מנועי בגדים כאמרו [בספרי תנ"ך שלפנינו כתיב חשקת בקוף ואולי צ"ל יחשך נפשי מי שחת (איוב ל״ג:כ״ח)] חשכת נפשי משחת (ישעיהו ל״ח:י״ז) ומטמאים במגע חשוכי בגדים והענין שהאדם כאשר נגע בנבלה יטמא ולא יטמא בגדים ואפילו בשעת מגעו וזה לשון התורה (ויקרא י״א:ל״ט) והנוגע בנבלתה יטמא עד הערב ולא יודן במגע בטומאת בגדים. הנה יתבאר לך מזה שהנבלה מן העתקתה נטמא גופו ויטמא הבגדים ושאר כלים חוץ מכלי חרש בשעת נשיאותו לאמרו והנושא את נבלתה יכבס בגדיו. ומי שיטמא בה בלתי משא נטמא גופו לבד ולא נטמאו אפילו הבגדים אשר הוא לובש אותן בשעת מגע וכן מי נדה וזהו ענין אמרם נבלה חלק מגעה מן משאה:

נבילה. דכתיב (ויקרא י״א:מ׳) והנושא את נבלתה יכבס בגדיו. וכתב הר"ב לטמא בגדים שעליו. או כל בגדים וכלים שהוא נוגע בהן חוץ מכלי חרס. דממעט להן בת"כ גבי נבילה. בפרשת ויהי ביום השמיני מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל*) יטמא. יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד. בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס. הר"ש. ובריש פ"ה דזבים כתב הר"ב ברייתא כיוצא בזו. ושם אפרש בס"ד. ומ"ש הר"ב אבל לאחר שפירש כו' דגבי זב ילפינן הכי. כמ"ש הר"ב בריש פ"ה דזבים. ומינה לכל שאר מטמאי במשא:

ומי חטאת שיש בהם כדי הזייה. ולחטאת מיהא טהור הנושא. דאלת"ה הנושא צלוחית של מי חטאת נטמא ויחזור ויטמא את הצלוחית [ותחזור הצלוחית] ותטמא את המים. ומצינו כל העוסקים בפרה דמטמאים בגדים והפרה טהורה. הר"ש במ"ב פ"ח דפרה. ובפי' הר"ב מ"ח פ"ט דפרה. ועוד בספ"י:

שהם מטמאים כו'. ותימה דלא חשיב הכא אבר מן החי מן הבהמה. שדינו כדין נבילה לטמא במשא אדם לטמא בגדים. דאין חלוק מנבילה כלל. אלא לענין בשר הפורש ממנו. כדאיתא בפ' העור והרוטב (מ"ז). ושמא לכך לא תני ליה משום דבכלל נבילה הוה דמקרא דנבילה נפקא לן אבר מן החי (כדפי' הר"ב שם) דכתיב (שם) וכי ימות מן הבהמה וכו'. הר"ש:

במשא. עיין בפי' הר"ב דמ"ג פרק בתרא דזבים [ד"ה חוץ] דצריך שיזיזה ג"כ. ומ"ש הר"ב וכשם כו'. כך מטמאה בהיסט כיון שהגביה הקצה כו'. וכן לשון הרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו פ"א מה' ט"מ כתב כיון שהניד את הטומאה שבקצה השני טמא משום נושא ואצ"ל אם משך כו' עד שהגביה הטומאה שגררה על הארץ שזה נושא ודאי. ע"כ. ואם גם דעת הר"ב כן. א"כ לפי מ"ש בזבים דאין משא בלא הזזה לא משכחת למשא בלא היסט. אבל היסט בלא משא משכחת לה. ואפ"ה טמא משום נושא. ומיהו לא לכל המטמאים במשא צריך שיסיט. כמ"ש בזבים פרק בתרא מ"ו:

וחשוכי בגדים במגע. עמ"ש במ"י פרק בתרא דזבים [ד"ה ובמי] [*ומה שכתב הר"ב ובמי נדה נמי כתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ואומר אני דאגב חורפיה נשתבש. שבקש למצוא ראיה מן הכתוב. והכתוב הזה לא נאמר אלא על הנוגע בטמא מת כמ"ש הר"ב בעצמו בריש מס' אהלות. ולכך הר"ש והרמב"ם לא הביאו שום מקרא לנוגע במי הנדה ומשמע דמדין נבלה נפקא לן. ועוד יראה לי דאיכא למדרש מפשטיה דקרא דלעיל. והנוגע במי הנדה (יכבס בגדיו). [צ"ל יטמא עד הערב] אע"ג דמוקים ליה לעיל באין בהן כדי הזייה מ"מ שמעת מינה נמי לכל נוגע. ושוב מצאתי כדברי בתו' פ"ק דיומא דף י"ד [ד"ה אלא]. דקרא דוהנווע במי הנדה משמע אפי' נגע בכשיעור יטמא גרידא טומאה קלה בלא כבוס בגדים. וכתבו ג"כ דליכא לאוקמא ומזה. לנוגע בכשיעור הזייה. דאם כן משא לא טימא הכתוב. ולא אשכחן טומאת כבוס שאין בו משא דנבילה כו']: