ומצורע בימי ספרו. מצורע שהוחלט באחד מן הנגעים ונתרפא, והוכשר בצפורים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ותגלחת, וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ובשמיני מביא קרבנותיו, ואותם שבעת ימים קרויין ימי ספרו, ומטמא אדם, דנאמר כבוס בגדים בימי חלוטו ונאמר כבוס בגדים בימי ספרו, מה להלן מטמא אדם אף כאן מטמא אדם:
כבר ידעת שזבה ונדה דינן שוה בטומאה. וכאשר בעל האדם זבה הוא יטמא שבעת ימים כמו שקדם ממאמרו (ויקרא ט״ו:כ״ד) ותהי נדתה עליו וגו' אמנם זב כאשר בעל אשה הנה לא תהיה אב לטומאה אמנם תהיה ראשון כמו אם נגע בידו וכן מי שבעל זבה לא יהיה אב וכן באר בספרא אבל יהיה הבועל כמו שנגע באב לבד. והנה יתבאר לך בי"ג מנגעים שהמצורע כאשר נכנס אל בית טמא כל מה שבתוכו ואף אם לא נגע בדבר. וזה לאמרו ית' (שם יג) מחוץ למחנה מושבו ובאה הקבלה מושבו טמא וזו היא ענין אמרו בביאה וזה הדין במצורע בימי גמרו לבד ר"ל בזמן הצרעת לא בימי ספירו. וכן אבן מנוגע ובגד מנוגע כאשר נכנס אל בית יטמא כל מה שבו כמו שיתבאר בי"ג מנגעים ומאמרו במצורע שהוא למעלה מהזבה תדע שהוא יטמא במשא כמוה ושהוא יעשה משכב כזב וזבה. ולשון ספרי בימי ספירו אין מטמא משכב ומושב ואין מטמא בביאה ובימי גמרו מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה ושם נאמר באמרו הש"י שהמצורע מוחלט כאשר נרפא מהצרעת וכבס המטהר את בגדיו אמרו מה בא זה ללמדנו אם ללמד שמטמא בגדים במגע והלא ק"ו הוא אם בימי ספירו שאינו מטמא בביאה מטמא בגדים במגע בימי גמרו שמטמא בביאה אינו דין שיטמא בגדים במגע. א"כ למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו מלטמא משכב ומושב. וכאשר שמעת משכב ומושב בכל מקום הנה לא תחשוב שבין המשכב והמושב חלוק לטומאה כמו מה שבין המרכב והמשכב כמו שבארנו אבל דין המשכב והמושב אחד. אמנם תתחלף בתמונה ושעור לפי ששם מי שיכשר למשכב ושם מי שיכשר למושב לבד לא למשכב. ולשון ספרא משכב שהוא מיוחד לשכיבה ומושב שהוא מיוחד לישיבה. וכן לא יטמא מרכב אלא מה שיכשר לרכיבה. ואני עתיד לבאר אלו הדברים כולן בסוף המס':
ועצם כשעורה. הרמוז אליו באמרו וכל הנוגע בעצם או בחלל ויתבאר זה בתחלת אהלות ולא זכר אותו הנה לאבות הטומאות על דרך ההגעה למנינו. ואמנם זכר מדרגות אלו האבות קצתם על קצתם ולזה לא הזכיר פרה אדומה ושעיר המשתלח ושעירים הנשרפים לפי שאין בהם לא מגע ולא משא. ואמנם יטמאו בלקיחת דבר מיוחד לבד כמו שיתבאר במקומו ואין לו קשור עם אלו האבות ולא בסדר במדרגותם:
למעלה מן הזב זבה. שהיא מטמאה את בועלה. כתב הר"ב דגבי נדה כו' ואין הזב מטמא את מה שבועל. וכן מי שבעל [זב] לא יהיה אב וכן ביאר בספרא. אבל יהיה הבועל. כמו שנגע באב בלבד. הרמב"ם:
למעלה מן הזב מצורע. פירש הר"ב דמצורע עושה משכב ומושב כזבה. בספרי באמרו הש"י שהמצורע מוחלט כאשר נרפא מהצרעת. וכבס המטהר את בגדיו. אמרו מה זה בא ללמדנו. אם ללמד שמטמא בגדי' במגע והלא ק"ו הוא. אם בימי ספרו שאינו מטמא בביאה. מטמא בגדים במגע. בימי גמרו שמטמא בביא' אינו דין שיטמא בגדים במגע. א"כ למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו. מלטמא משכב ומושב. הרמב"ם. וכתב עוד הרמב"ם. דמצורע מטמא נמי במשא. כמו הזבה. אבל מפני שהוא לא כתב כן אלא מהא דתנן. למעלה מזבה מצורע. ש"מ דבמשא שוה לה. והר"ב אינו סובר שיש לדקדק כך מדקתני למעלה מהן. שסובר שאעפ"כ יכול להיות שיש חומרא באותו שלמטה ממנה. ולפיכך השמיע הר"ב. ולא כתב שמצורע מטמא ג"כ במשא. אע"פ שכתב שמטמא משכב ומושב. כמו הזבה. לפי שלזה יש ראי' מהספרי משא"כ למשא. זה ברור לי שהיתה כך דעת הר"ב. אבל אני תמה מהרמב"ם. שכמו שהביא לו ראי' אחרת למשכב ומושב מהספרי. ואע"ג דשמע לה מדתנן למעלה מזבה. כמו כך היה יכול ג"כ להביא ראי' אחרת למשא. ממשנה שלימה ששנינו בששית מפ"ה דזבים הנוגע כו' במצורע וכו' ואחר הנושא. וא' הנישא. וכן הר"ב. אדכתב שמטמא משכב ומושב. לפי שכך שנו בספרי. כמו כן ה"ל לכתוב. שמטמא במשא שכך שנינו במשנה דזבים אלא דאשתמוטתיה להר"ב ורהטא תלמודיה דהכא בתר פי' הרמב"ם. דלמשא לא שמע ליה אלא מדתנן למעלה מהן. ולדידי' ליכא למשמע מהכא כמו שכתבתי:
שהוא מטמא בביאה. כתב הר"ב דכתיב מחוץ למחנה מושבו מלמד שמושבו טמא. בת"כ פרשת כי תזריע. ויראה לו שנלמד מיתור דמושבו מיותר דהא כתיב בדד ישב. שוב מצאתי כך בספר קרבן אהרן. ולשון הרמב"ם ספ"ו מהל' צרעת מחוץ למחנה מושבו. מה הוא טמא. אף מושבו טמא. ומ"ש הר"ב מכאן [אמרו] מצורע שהוא יושב כו'. עיין בזה במשנה ז' [*וח'] פי"ג דנגעים. ומ"ש הר"ב ודוקא מצורע בימי חלוטו. אבל בימי ספרו כו' לא אתא אלא לאפוקי ימי ספרו. אבל ימי הסגרו לענין זה כמו ימי חלוטו. שכן שנינו במשנה דלקמן. מצורע מוסגר מטמא בביאה. ולשון הרמב"ם בפירושו. וזה הדין במצורע בימי גמרו לבד ר"ל בזמן הצרעת לא בימי ספורו:
עצם כשעורה שהוא מטמא טומאת שבעה. כתב הר"ב דכתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם כל טומאות וכו' בסוף פרק כיצד הרגל (דף כה). הר"ש. ולא הבינותי. היאך מפקינן ליה מהך קרא לרבות עצם כשעורה לטומאת שבעה. והתם בגמ' לא אמרו אלא למפץ במת. ומפץ נוכל לרבות בכלל בגדיכם שהוא כעין בגד. עוד מצאנו למדרש זה לענין כלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנגעו במת כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ק דאהלות. וזה ג"כ מפורש בכלל בגדיכם. אבל לרבות עצם כשעורה. זו לא ידעתי מנין שיהא בכלל הזה של וכבסתם בגדיכם. וכן נ"ל דלאו מהכא ילפינן לה אלא כדכתב הר"ב במשנה ג' פ' ב' דאהלות. מדכתיב בפ' חקת ועל הנוגע בעצם. וכ"כ הרמב"ם שם ספ"ק. ומדרש ספרי הוא. והוא מ"ש הר"ב בסוף משנה דלקמן ומ"ש הר"ב דעצם כשעורה אינו מטמא באהל. כדתנן במשנה ג' פ"ב דאהלות:
חמור מכולם המת וכו'. כתב הר"ב יש מהן חמורים ממת שזב וזבה עושין משכב ומושב ומטמאין באבן מסמא ומת אינו וכו' דין משכב במשנה ו' (פ"ד) דזבים. ודין אבן מסמא במשנה ד' פ"י דנדה. ומ"ש הר"ב א"נ יש חלוק בין מצורע יושב כו' והר"ש כתב עוד חלוק. דבעינן שיעור שהייה לבית המנוגע. לענין בגדים שהוא לבוש. עד שישהא בכדי אכילת פרס. כדתנן במס' נגעים פי"ג משנה ט':
חמור מכולם המת. ולא זכר הנה לאבות הטומאות. על דרך ההגעה למנינו. ואמנם. זכר מדרגות. אלו האבות קצתן על קצתן. ולזה לא הזכיר פרה אדומה (דתנן סוף פ"ד ממסכת פרה) ושעיר המשתלח (דתנן במשנה ו' פ"ו דיומא) ופרים ושעירים הנשרפים (כדתנן התם במשנה ז' ובפי"ב דזבחים משנה ה') לפי שאין בהן לא מגע ולא משא [ואין מטמאים אלא למתעסקין בהן בלבד] כמו שיתבאר במקומן. ואין לו קשור עם אלו האבות. ולא סדר במדרגותם. הרמב"ם:
