אַרְבָּעָה דְּבָרִים רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. כִּסּוּי טֶנִי שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים, וּתְלוֹי הַמַּגְרֵדוֹת, וְגֹלְמֵי כְלֵי מַתָּכוֹת, וְטַבְלָה שֶׁנֶּחְלְקָה לִשְׁנָיִם. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּטַבְלָה שֶׁנֶּחְלְקָה לִשְׁנַיִם, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, שֶׁהַגָּדוֹל טָמֵא וְהַקָּטָן טָהוֹר:

לכפיתה. שלשלאות שכופתים בהן הקוף וגורי הכלבים הקטנים. ולנוי הן עשויין והוו תכשיט דבהמה ולא מיטמא:

מגרדות. הן מגרדות של מתכת יגרדו בהן במרחצאות ויתלו שם וכל מי שיכנס לשם יקח מגרדתו ויתגרד בה רגליו ושוקיו: גולמי כלי מתכות. כבר ביארנו בתכלית הביאור בפרק שלפני זה: וטבלא שנחלקה לשנים. היא טבלא של חרס שיש לה לבזבזים כמו שקדם והלכה כחכמים:

[*כסוי טני. מפורש לעיל משנה ג]:

ותלוי המגרדות. מסמרים שתולין בהם המגרדות כ"כ הר"ב במ"ט פ"ג דעדיות. ולפי שהם משונים בצורתן משאר מסמרות התקיעה. לפיכך מטמא ר"ג. כך הבנתי מדברי הרמב"ם פ"י מה"כ [הלכה ב]:

המגרדות. לשון להתגרד בו דאיוב (ב). וכמ"ש הר"ב במשנה ג פרק יא:

וגולמי כלי מתכות. ושמא טעמא דר"ג. כיון דחזי לתשמיש טמא. כי היכי דפשוטים טמאים. ה"ה גולמי כלי מתכות. נ"ל מהר"ם*):

וטבלא שנחלקה לשנים. כתב הר"ב טבלא של חרס שיש לה לבזבזים. כדתנן במ"ז פ"ב:

שנחלקה לשנים. פי' הר"ב לשתי חתיכות שוות. ויש לתמוה למה חכמים מטהרים. דמאי שנא מתנור דכשחלקו לשנים אמרינן א"א לצמצם. כמ"ש במ"ז פ"ה. ושמא בטבלא אפשר לכוין. וכן יראה מלשון הרמב"ם בפט"ז מהל' כלים [הלכה ב] והוא דוחק:

ומודים כו' שהגדול טמא. וא"ת כיון שנחלק אע"פ שהאחד גדול מחבירו מ"מ אינו מגופף לבזבזים מד' רוחותיו. ויראה לי דבטבלא נמי ליכא קפידא כולי האי שיהא מגופף מכל הד' רוחות דומיא דכירה. כמ"ש במ"ג פ"ז דה"נ אין עיקר תשמישה לבית קבול. וסגי ליה בלבזביז שבג' רוחות כדי להחזיק מה שמניחין עליה. ומצאתי להראב"ד בפי' משנה ט פרק ג דעדיות. שהקשה מהא דתנן לקמן פט"ו מ"ב. סרוד של נחתומים כו' גפפו מד' רוחותיו טמא. נפרץ מרוח אחת טהור. והאריך הרבה בזה ועי' [מ"ש] במ"ב פ"ד דמקואות אבל נראה מדבריו שמפרש לטבלא דהכא בשל עץ. והר"ב מפרשה בשל חרס וכ"פ הרמב"ם: