מַחַט שֶׁנִּטַּל חֲרִירָהּ אוֹ עֻקְצָהּ, טְהוֹרָה. אִם הִתְקִינָהּ לְמִתּוּחַ, טְמֵאָה. שֶׁל סַקָּיִין שֶׁנִּטַּל חֲרִירָהּ, טְמֵאָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כוֹתֵב בָּהּ. נִטַּל עֻקְצָהּ, טְהוֹרָה. שֶׁל מִתּוּחַ, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְמֵאָה. מַחַט שֶׁהֶעֶלְתָה חֲלֻדָּה, אִם מְעַכֶּבֶת אֶת הַתְּפִירָה, טְהוֹרָה. וְאִם לָאו, טְמֵאָה. צִנּוֹרָא שֶׁפְּשָׁטָהּ, טְהוֹרָה. כְּפָפָהּ, חָזְרָה לְטֻמְאָתָהּ:

והזוג של ספרים. מספריים גדולים מן השחור:

חרירה. הקצה הנקוב אשר יכנס בו החוט והוא לקוח מלשון חור: ועוקצה. הקצה הדק אשר ינקבו בו הבגדים. ועוקץ. הוא קצה כל דבר שיהיה חד ודק: ומחט של סקאין. הוא מחט גדול יתפרו בו הבגדים הגסים אשר הם משיער העזים ומה שדומה להן מהבגדים העבים ולאשר ירקמו הבגדים בעת אריגתם במחט יחברו עליו חוטי המשי כמו שיחבר האורג חוט הפשתן על הקנה הדק ויקל להן הכנסת זה המחט בין חוטי האריג בעת הריקום וזה דבר מפורסם לא יצטרך באור וזה המחט יקרא אל מיתון לכפול החוטים עליו מלשון לכתא ומיתנא בגמרת שבת (דף קב.) וירצו בו היות הדבר מחובר בחוט בזה המחט ואם נטל חררה או עוקצה הנה היא טמאה לפי שלא ירצו ממנה לא חררה ולא עוקצה ואמנם הכוונה קנה דק הוא מברזל יחברו עליו החוט ולזה אמר אם התקינה למיתא טמאה ר"ל למיתנא כמו שבארנו ואמר מפני שהוא כותב בה ר"ל ירשום בה: מחט שהעלתה חלודה. עלה עליה סיתום עד שלא יוכלו להכניס בה החוט לתפור בה: וצינורא. ידוע שהיא מעוותת על זאת הצורה וכאשר פשט העוות עד ששב כמו מחט שנטל חררה ועוקצה הנה היא טהורה לפי שהיא לא תכשר אז לשום דבר:

למתוח. כתב הר"ב דרך הארוגים וכו'. ועיין בלשונו בסוף פרקין. ובמשנה ד' פרק קמא דערלה:

צינורא. פי' הר"ב [*מזלג]. מזלגותיו. מתרגמינן צנורייתא. הר"ש ומ"ש הר"ב ויש מהן קטנות שמוחטין כו'. גמ' בפרק בתרא דמנחות דף קו. ופירש"י שמוחטין בהן פתילות. מפילין ראשי פתילות כשהן שרופין. (א) ובלע"ז ממוק"ר. ומקנחים בהן נרות של מנורה מאפרם שבתוכן:

חזרה לטומאתה. הישנה. הרמב"ם פ"א מהל' כלים [הלכה. יז]: