יַם נָפָה שֶׁל סִלָּתִין, טָמֵא. וְשֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף שֶׁל גּוֹדֶלֶת טָמֵא מוֹשָׁב, מִפְּנֵי שֶׁהַבָּנוֹת יוֹשְׁבוֹת בְּתוֹכוֹ וְגוֹדְלוֹת:

והתיבה. תיבת השולחנין:

יעשו סהר מרובע מעץ יניפו בו הקמח יקרא ים נפה ונפה שם הכברה וים יקרא כל כלי או חפירה או בנין יעשה לקבץ בו כל דבר לח ויקרא ג"כ ים זה אשר יתקבצו הקמחים לדקות חלקיו ואין ספק שתמונה זה אשר לבעלי בתים הנה ראוי לומר שיהיה טהור: ושל גדלת. האשה המסלסלת יש לה ג"כ כלי של עץ תשב בו הנערה בעת שהיא מטיבה ראשה כדי שיתקבץ בכלי ההיא כל מה שיפול מראשה אצל הסלסול והסריקה. וענין אמרו טמא מושב שהוא יטמא כאשר ישב עליו הזב והיה מושב והוא ראוי למושב לישיבת הבנות בה וכבר יעשה זה הים משער ארוג או ערבה דזה הרבה והלכה כר' יהודה:

ים נפה. פי' הר"ב יריעה ארוגה משער כו'. כ"פ הר"ש בשם גאון וערוך והראב"ד כתב על זה [בריש] פ"ה מה"כ. וז"ל וכן משמעותו בכ"מ אלא שזה הפרק כולו אינו מדבר בארוג. אבל נראה כי הוא של עור כמו אותן של רופאים ובו דברה המשנה תחלה [כלומר דבריש הפרק קתני כלי עור. הכ"מ] ע"כ. והרמב"ם מפ'. ים נפה. יעשה סהר מרובע מעץ ינופו בו הקמח כו'. ואפשר לי לומר דסתם ים נפה. משער עשויה. כדברי הגאון והערוך אבל בכאן מיירי בשל עץ דדבר הלמד מענינו הוא. וכיוצא בזה שכתבתי כבר בפרק דלעיל מ"ד [ד"ה והקטרב] ובספ"י [ד"ה לפסן]:

ושל בעלי בתים טהור. ואין ספק שתמונת זה של בעלי בתים [היא גורם לו] שיהיה טהור. הרמב"ם:

טמא מושב. אם ישב עליו זב כו' כדפי' הר"ב בסוף פרקין ולא ידעתי למה לא הקדים לפ' בכאן. ופסקו הר"ב והרמב"ם כר"י. ויראה דס"ל דליכא פלוגתא. ושנשנה בלשון מחלוקת לא קשיא שהרבה כיוצא בזה הם וכתבתי קצתן בסוף בכורים. ועיין מ"ש בסוף פרקין: