וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ בְמִדָּה גַסָּה, מְלֹא תַרְוָד רָקָב, כִּמְלֹא תַרְוָד גָּדוֹל שֶׁל רוֹפְאִים. וּגְרִיס נְגָעִים, כַּגְּרִיס הַקִּלְקִי. הָאוֹכֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כַּכּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה, כָּמוֹהָ וּכְגַּרְעִינָתָהּ. וְנוֹדוֹת יַיִן וָשֶׁמֶן, שִׁעוּרָן כְּפִיקָה גְדוֹלָה שֶׁלָּהֶן. וּמָאוֹר שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בִידֵי אָדָם, שִׁעוּרוֹ כִמְלֹא אֶגְרוֹף גָּדוֹל, זֶה הוּא אֶגְרוֹפוֹ שֶׁל בֶּן בָּטִיחַ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, יֶשְׁנוֹ כְרֹאשׁ גָּדוֹל שֶׁל אָדָם. וְשֶׁנַּעֲשָׂה בִידֵי אָדָם, שִׁעוּרוֹ כִמְלֹא מַקְדֵּחַ גָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה, שֶׁהוּא כְפֻנְדְּיוֹן הָאִיטַלְקִי, וּכְסֶלַע הַנֵּירוֹנִית, וְכִמְלֹא נֶקֶב שֶׁבָּעֹל:

בפרק שני מאהלות יבאר שעפר המת והוא אשר ישאר מעצמיו אחר אורך השנים דמיון אשר יטמא באהל ממנו שיעור מלא תרוד ואמר שזה התרוד הנזכר הוא תרוד הרופאים הגדולים אשר יוציאו בו העשבים אשר יבשלו אותן וזה השיעור הוא מלא תרוד כמו שהתבאר בשני מאהלות. והנגעים כולן אמנם יטמאו בכגריס והוא חצי פול ואמרו שזה הפול מהמקום הנקרא קילקי לגודל זה ושיעור מרובע בארכו שלשה גרעיני עדשים וכן ברחבו כמו שהתבאר בששי מנגעים. וכן מי שיאכל ביום הכפורים שיעור תמרה יתחייב כרת והתנה בזאת התמרה שתהיה גדולה מאד ואמרו כמוה וכגרעינתה הוא שיקבץ בשרה וגופה לפי שבין עצמה וגרעינתה מרחק רב ולו ישוער בכללה יהיה שעורה יותר רב והוא אמרם בירושלמי וצריך למעך חללה וכבר התבאר בהש"ס (יומא דף עט:) שזה השיעור הוא פחות מכביצה: כפיקה גדולה שלהן. כמו הפלך הגדול אשר יקשרו בו לפי שבזה יקשרו פלך בקצה הנוד וכאשר ינקב נקב רחב יכניס ממנו הפלך ההוא יטהר: ומאור. הוא נקב יהיה בכותל ליכנס בו האורה וכאשר לא יעשה זה הנקב האדם בכוונה ליכנס בו האורה אבל יקוב אותו אחד מהבעלי חיים או ישחת מעצמו הנה לא יביא את הטומאה והוא שיכנס טומאת מת מזה הנקב לבית אלא אם היה בו זה השעור: ואגרוף. ידוע: ובן בטיח. איש ידוע והיה אגרופו גדול. אולם כאשר נעשה זה המאור על ידי אדם אם יהיה בו מלא מקדח של לשכה יביא את הטומאה והנה אבאר זה בי"ג מאהלות וכבר בארנו שהפונדיון חצי דרהם ומשקלו י"ח גרעיני שעורה והוא שעור הנקב אשר ינקב בזה המקדח אשר היה בלשכה שיעור הפונדיון: וסלע הנרונית. מיוחסת אל נירון קיסר והוא ממלכי הרומיים ואמר כי כאשר נקב זה הנקב שיעור הפונדיון והוא הסלע הפלונית והוא שיעור הנקב אשר בעול רצה לבאר שעורו בענינים מפורסמים אצל ההמון וראיתי לזכור לך בכאן שרש גדול התועלת והוא אמרם בתוספתא מקואות (פ"ה) כזית מן המת וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק איי בהן ספקו טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושעורו מדברי סופרים ספקו טמא ושמור זה השרש שבו תדע כאשר יפול לך ספק באיזה שעור שיהיה אם תקח בו לקולא או לחומרא ולא יטעך אמרו שיעורו מדברי סופרים עם השרש אשר בידינו שכל השיעורים הלכה למשה מסיני לפי שכל מה שלא התבאר בלשון התורה יקרא מדברי סופרים ואע"פ שהדברים הן הלכה למשה מסיני לפי שמאמר מדברי סופרים יכלול שיהיה הדבר דעת סופרים כמו הפירושים וההלכות המקובלות מן משה מסיני או תקון סופרים כמו התקנות והגזרות ושמור כלל זה:

כפיקה גדולה שלהן. פירש הר"ב שמשימים בפלך כו'. נראה בעיני דל"ג שלהן וכן לא העתיק אלא כפיקה גדולה ולכאורה יש פנים לכך מהגמ' פ"ג דבכורות דף כב א"ר יוחנן ג' פיקות שמעתי. אחת של שתי ואחת של ערב ואחת של פיקה גדולה של סקאין. ומדלא חשיב הא דהכא. ש"מ שהיא אחת מכלל אלו והיינו או דשתי או דערב. אבל הר"ש כתב בהפך דהכא לא מיירי בהנהו. דשלהן קתני. וגם הרמב"ם גורס שלהן. וז"ל כפיקה גדולה שלהן. כמו הפלך הגדול אשר יקשרו בו לפי שבזה יקשרו פלך בקצה הנוד. וכאשר ינקב נקב רחב [יכנס] ממנו [הפלך] ההוא [יטהר] ע"כ. ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם בבא זו בפ"ז מה"כ:

מאור שלא נעשה בידי אדם. פי' הר"ב כגון חור שחררוהו מים כו'. כדתנן ברפי"ג דאהלות. וע"ש:

כמלא אגרוף גדול. דכיון דלא נעשה בידי אדם. בציר מהכי לא חשיב. רש"י רפ"ו דבכורות:

ישנו. לאותו אגרוף. רש"י:

של לשכה. שמונח בלשכה לקדוח את הצריך לבדק הבית. רש"י:

כפונדיון האטלקי. בפ' הזהב משנה ה מפרש הר"ב דפונדיון שני איסרין. ובפ"ט דמקואות משנה ה'. דשיעור איסר אטלקי ד' גרגרי שעורות:

וכמלא נקב שבעול. שעושין בו נקב ותוקעים בו יתד לקשור רצועות העול. רש"י: