מִטָּה שֶׁנִּגְנַב חֶצְיָהּ, אוֹ אָבַד חֶצְיָהּ, אוֹ חֲלָקוּהָ אַחִין, אוֹ שֻׁתָּפִין, טְהוֹרָה. הֶחֱזִירוּהָ, מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא. מִטָּה מִטַּמְּאָה חֲבִילָה, וּמִטַּהֶרֶת חֲבִילָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִטַּמְּאָה אֵבָרִים, וּמִטַּהֶרֶת אֵבָרִים:

אומרו מקבלת טומאה מכאן ולהבא. על השרש אשר זכרנו בפרק ט"ו מזו המסכתא והוא אמרו נשברו טהרו חזר ועשה מהן כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא: ואמר מטמאת חבילה שהיא לא תטמא אלא כולה מחוברת וכן לא תטהר אלא כשהיא מחוברת וכן מטבילין אותה. ומאמר חכמים מטמאה אברים ביאר הש"ס ענינו שתהיה ארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים שהיא תטמא אז ואם היה היא חלק מטה לפי שתקונה שתשים בצד מקום גבוה ונמשך העץ עליהן וישכב עליו וכן אמר שהיא כאשר היתה שלמה ונטמאה ונטהרה ונחתכה חתיכה הנה אמנם היא טהורה והלכה כחכמים:

מקבלת טומאה מכאן ולהבא. הרי זה דומה למי שעשה כלי אחד משברי כלים שנטמאו שהוא טהור ומקבל טומאה להבא [כלומר בכלי עץ וכדתנן ברפ"ב] הרמב"ם ספכ"ו מה"כ:

[*ומיטהרת איברים. פירש הר"ב כשבא להטבילה מטביל הכרע בפני עצמה. עמ"ש בספכ"ד בס"ד]: