כִּסּוּי כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, וְכִסּוּי חָבִיוֹת נְיָרוֹת, טְהוֹרִין. וְאִם הִתְקִינוֹ לְתַשְׁמִישׁ, טְמֵאִים. כְּסוּי הַלְּפָס, בִּזְמַן שֶׁהוּא נָקוּב וְיֶשׁ לוֹ חִדּוּד, טָהוֹר. אִם אֵינוֹ נָקוּב וְאֵין לוֹ חִדּוּד, טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְסַנֶּנֶת לְתוֹכוֹ אֶת הַיָּרָק. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא הוֹפֶכֶת עָלָיו אֶת הָרוּנְקִי:

מיטמאין ומטמאין באויר. אם נתלית טומאה באויר הכלי, נטמא הכלי. חזר ותלה אוכלים באוירן, מטמאין את האוכלים אע״פ שלא נגעו, דכתיב (ויקרא י״א:ל״ג) כל אשר בתוכו יטמא. ואפילו מלא חרדל שאינו נוגע בדפנות הכלי:

חביות ניירות. מיוחסות אל מקום. וכסוי הלפס. יצא מגב הכסוי ידמה לאבוב של קנה והוא בית יד הכסוי. ונקוב הוא שיהיה בזה הכסוי נקב ויצא ממנו העשן: מסננת לתוכו. הירק להגיר מימיו. ורונקי שם יוני והוא הירק השלוק כאשר נעצר ונדבק קצתו לקצתו ואמר שזה הכסוי כאשר לא יהיה מחודד שיוכל לעמוד על עצמו ולא יהיה נקוב ישימו בו הירק לזככו מהמים יהיה נא או מבושל ולזה יהיה טמא:

כסוי כדי יין כו'. לשון הר"ב וכל המשמש כסוי כו' ולעיל משנה ג (ד"ה כבכב) נקט כפוי. וכן הגי' בתוספתא פ"ב. וכך העתיקה הר"ש. גם הרמב"ם בפ' י"ח מהלכות כלים [הלכה ה] :

ניירות. נ"א והניירות. ופי' הר"ב כלומר הניירות שמכסים כו'. ול' הר"ש קלף שמכסים כו' וזה נראה בעיני. לפי שקלף של עור הוא וראוי לקבל טומאה אלא מפני שהוא כסוי אינו מיטמא וכבר הביא הר"ש ברייתא דת"כ פרשת שמיני. דכסוי כלי עץ נמי טהורים. מה שאין כן נייר שהוא עשוי מעשבים על ידי דבק. כדפירש הר"ב במשנה ב פ"ב דמגילה. לא ידענא מאי טומאה שייכא ביה. אפילו כשאינו של כסוי ומיהו י"ל מידי דהוי מחצלת דסוף פרק ד:

רבי אליעזר ב"צ אומר מפני שהיא הופכת עליו את הרונקי. נראה דלא פליג. אלא מר כי אתריה. ומר כי אתריה. וראיה לדבר שהרמב"ם והר"ב לא כתבו פסק ההלכה. ואילו בפ"ה משנה ה. פליגי נמי בטעם. ופסקו הלכה [כרבנן דר' יוחנן הסנדלר]. לפי דהתם נפקא מינה לענין דינא משא"כ הכא: