עֲרֵבָה גְדוֹלָה שֶׁנִּפְחֲתָה מִלְּקַבֵּל רִמּוֹנִים, וְהִתְקִינָהּ לִישִׁיבָה, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, עַד שֶׁיְּקַצֵּעַ. עֲשָׂאָהּ אֵבוּס לַבְּהֵמָה, אַף עַל פִּי שֶׁקְּבָעָהּ בַּכֹּתֶל, טְמֵאָה:

הרי אלו טמאים מדרס. דכל הני עבידי נמי לשכיבה:

עד שיקצע. עד שיחתוך קצוותיה וישוה אותם לישיבה ויהיה שם מעשה. אולם מחשבה לבד הנה לא תועיל בה ואחר זה השווי תהיה ראוי למושב: אע"פ שקבעה בכותל טמאה. ר"ל בטומאת שרץ לפי שהכלי אשר יקבל טומאה כפי צורתו כאשר נקבע בכותל או בארץ הנה הוא יקבל טומאה כמו שהוא לפי דעת חכמים כמו שהתבאר מדעתם בט"ו מזאת המסכתא גבי דף של נחתומים וכן בסוף חגיגה (דף כז.) והלכה כחכמים ואמנם יהיה המחובר לקרקע כקרקע ולא יקבל טומאה אצל חכמים כאשר נעשה זה הדבר מתחלתו בקרקע או נעשה לשמש את הקרקע כמו שקדם:

עריבה גדולה. יתירה מתשעה קבין. הר"ש וכ"כ הרמב"ם בפכ"ו מה"כ:

[*רבי עקיבא מטמא וחכמים כו'. וכה"ג פליגי בפ' כ"ז משנה ה]:

אע"פ שקבעה בכותל. כתב הר"ב ולא אמרינן כו'. או שנעשה כדי לשמש את הקרקע. וכן בפ"ח מ"ט [גבי פורנא]. עיין מ"ש במשנה י פ"ו דמקואות: