שָׁלֹשׁ מִטְפָּחוֹת הֵן. שֶׁל יָדַיִם, טָמֵא מִדְרָס. שֶׁל סְפָרִין, טְמֵאָה טְמֵא מֵת, וְשֶׁל תַּכְרִיךְ וְשֶׁל נִבְלֵי בְנֵי לֵוִי, טְהוֹרָה מִכְּלוּם:

מטפחת. מנטיל. ואמרו בכאן של ידים רצה לומר העשוי לקנח בה את הידים:

של ספרין טמאה טמא מת. ובפ' כח משנה ד אפליגו תנאי ע"ש. וכתב הכ"מ בפרק כ"ז מה"כ שאינה מטמאה מדרס מפני שאין משתמשין בהן [לשכיבה]. ומ"מ טמא טמא מת מפני שפעמים עושין אותן כמין תיק ונותנה בחיקו ומתחמס בה וכדרך שאמרו לענין איסור כלאים בירושל':

ושל תכריך ושל נבלי בני לוי. והר"ב העתיק ושל תכריך נבלי כו'. וכך העתיק הר"ש. וכן בס"א. אבל בפירוש הרמב"ם בנא"י כתוב ושל תכריך האמור כאן היא תכריכים של מת. וז"ל בחבורו שם ושל תכריכי המת ושל נבלי כו':

ושל נבלי בני לוי. כתב הר"ב ודרך שאר בני אדם לעשות להן תיק של עור ואף הן טהורין. כדתנן לעיל פט"ז מ"ז. הר"ש. וצריך לומר דל"ד לתכריך הכלים דמתני' יב: