אֵלּוּ עוֹרוֹת טְמֵאִין מִדְרָס, עוֹר שֶׁחִשַּׁב עָלָיו לְשָׁטִיחַ, עוֹר סְקֹרְטְיָא, עוֹר קָטָבֹלְיָא, עוֹר הַחַמָּר, עוֹר הַכַּתָּן, עוֹר הַכַּתָּף, עוֹר הָרוֹפֵא, עוֹר הָעֲרִיסָה, עוֹר הַלֵּב שֶׁל קָטָן, עוֹר הַכַּר, עוֹר הַכֶּסֶת, מִדְרָס. עוֹר הַסָּרוֹק, עוֹר הַסּוֹרֵק, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִדְרָס. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, טְמֵא מֵת:

הרי אלו מיטהרין ומיטמאין שלא באומן. משום דכל הני יש להן רצועות ואין צריך לקשרן, אלא מותח ברצועות והן נסגרים מאליהן, וכן נפתחין מאליהן על ידי רצועות אחרות שמושך בהן, כעין שעושין לכיסין במקומנו. ואם הותרו אותן הרצועות דשוב אין ראויין לסגור ולפתוח, טהורים. ורבי יוסי סבר דאף על פי שהן מותרים, טמאין, כיון דהדיוט יכול להחזירם. חוץ מן הכפיפה, דאף האומן אינו יכול להחזירם. והלכה כר׳ יוסי:

לשטיח. לשטח: סקורטיא וקטבוליא. הוא עשוי לשכב עליך: עור החמור. העור אשר יקשרו באמצעיתו הדבר אשר יעתקו על החמור: עור הכתן. העור אשר יחגור אותו הפשתני בעת נפצו הפשתן תרגום פשתן כיתנא: עור הכתף. העור שמשים הכתף על כתפו: ועור הרופא. העור שמשים הרופא תחת המכה על ארכובותיו כאשר ירפא המכה: עור העריסה. עור ישימו תחת הקטן קודם שמשימים אותו בעריסה כדי שלא ילכלך מה שתחתיו מהבגדים ויתלו גם כן בצוארי הילדים עור כאשר יתחיל לישב יכסה גופו כדי שלא יטנף בגדיו בקיץ מפני השרב והוא הנקרא עור הלב של קטן: עור הסרוק. ישימו בו מוכרי הצמר הצמר הסרוק: עור הסורק. העור אשר יקשור סורק הצמר על ארכובותיו ויסרוק עליו ואלו כולן ידוע מתחלת עשייתן שהוא כבר ישב עליהן ולזה טמאים מדרס והלכה כחכמי':

[*עור שחשב עליו כו'. עיין מ"ש בס"ד בס"פ דלעיל]:

עור החמר. כ' הר"ב ול"ג עור החמור. כ"כ הר"ש בשם הערוך. אבל הרמב"ם גורס עור החמור. ומפרש אשר יקשרו באמצעיתו הדבר אשר יעתיקו על החמור ובנא"י גורס עוד ג"כ עור החמר ומפרש שהחמר משים עליו כשמעמיס על החמור. ובחבורו [ריש] פכ"ד מה"כ העתיק ג"כ עור שמניחין על החמור תחת המשאוי. ועור שחוגר החמר עליו: