הַמְקַצֵּעַ מִכֻּלָּם טֶפַח עַל טֶפַח, טָמֵא. מִשּׁוּלֵי הַקֻּפָּה טֶפַח עַל טֶפַח, טָמֵא. מִצְּדָדֵי הַקֻּפָּה, רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַמְקַצֵּעַ טֶפַח עַל טֶפַח בְּכָל מָקוֹם, טָמֵא:

העור משום שלשה. דלית ביה משום שלש על שלש, ולית ביה נמי משום אריג:

אמר בזאת ההלכה אשר קדם זכרה מהשיעורים שהבגד שלשה על שלשה והשק ארבעה על ארבעה והעור חמשה על חמשה והמפץ ששה על ששה אמנם זהו כאשר יזדמן שתהיה חתיכה מאחת מאלו ארבעה מינים על אחת מאלו השעורים הנזכרים ואם היה פחות מאלו השעורים אז לא תטמא במדרס אולם אם לקח האדם בגד מהבגדים או עור או שק או מפץ וחתך ממנו טפח במקצוע ושווי על המדה והוא ענין מקצוע הנה זה הטפח יטמא ואפילו במושב לפי שנחתך ממנו באומדנא והוא חשוב אצלו ואמרו בהש"ס מעילה [דף יח.] במאמר על זאת ההלכה אמרו קצע מכולן ועשה מהן בגד למשכב ג' למושב טפח הנה כבר התבאר לך שאמרו בכאן טפח על טפח שהוא טמא זהו במושב הזב ולא במשכבו לפי שהוא ראוי למושב בחשבו אותו ואי אפשר לישכב עליו והלכה כחכמים:

המקצע מכולם טפח על טפח טמא. ל' הר"ב ראוי לטמא מושב כלומר ולא במשכב וכ"כ הרמב"ם ומסיים לפי שהוא ראוי למושב בחשבו אותו. וא"א לשכב עליו. [*ועיין מ"ש בפ"ק מ"ג בפ' דלקמן מ"ט]:

טפח על טפח. פי' הר"ב שכן לפעמים מקציעים כו' ולא הוי אלא טפח על טפח. כנגד בית מושב האדם. רש"י פ"ק דסוכה שם: