כִּפָּה שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס, וּנְתָנוֹ עַל הַסֵּפֶר, טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס, אֲבָל טָמֵא טְמֵא מֵת. חֵמֶת שֶׁעֲשָׂאָהּ שָׁטִיחַ, וְשָׁטִיחַ שֶׁעֲשָׂאוֹ חֵמֶת, טָהוֹר. חֵמֶת שֶׁעֲשָׂאָהּ תּוּרְמֵל וְתוּרְמֵל שֶׁעֲשָׂאוֹ חֵמֶת, כַּר שֶׁעֲשָׂאוֹ סָדִין וְסָדִין שֶׁעֲשָׂאוֹ כַּר, כֶּסֶת שֶׁעֲשָׂאָהּ מִטְפַּחַת וּמִטְפַּחַת שֶׁעֲשָׂאָהּ כֶּסֶת, טָמֵא. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁשִּׁנָּהוּ לִשְׁמוֹ, טָמֵא. לְשֵׁם אַחֵר, טָהוֹר:

כפה. שמניחים הנשים על ראשן ואמרו שהוא טמא מדרס אינו רוצה בזה שהוא יטמא במדרס ואמנם ביאורו שהכפה אשר דינה שיטמא במדרס כמו שהתבאר ברביעי מזבים אם שם אותה מטפחת ספרים הנה כבר הציל משיטמא במדרס ויטמא בשאר טומאות: וחמת. הוא הנוד: ושטיח. עור שטוח כשאר העורות וענין אמרו לשמו אם היו השני כלים אשר ישתנו ואשר היה לו השנוי אשר יחברם ענין אחד כמו החמת והתורמל אשר הן כלי קבול והכר והסדין אשר הן יחד טמאים במדרס לפי שהן יחד ראוין למשכב וכן הכסת והמטפחת ולא יטעך אמרו סדין ומטפחת ונחשבת מעור לפי שהכר והכסת כבר יהיו של עור וכבר יהיו של בגד ורוב מה שישולח שם כר וכסת הוא על הבגד ולשם אחר הוא כמו עור של שטיח אשר הוא פשוט ואמנם יטמא במדרס לבד כמו שקדם והחמת אשר תטמא בשאר טומאות ונוסחת התוספתא [ב"ב דכלים פ"ו] המשנה בכלי העור מן הפשוט לפשוט טמא מן הפשוט למקבל ומן המקבל לפשוט [עי' תוי"ט]. ומן הקבול לקבול טהור ובבגד הכל טמא וכאשר נטמא עור השטיח ושמהו חמת כבר נטהר והוא חמת טהור וכן כאשר נטמא החמת ועשה ממנו שטיח כבר נטהר והיה עור טהור אולם כאשר נטמא הסדין במדרס ושמהו כר או נטמא הכר במדרס והתיר תפירתו ושמהו סדין הנה ישאר טמא מדרס כמו שהיה ולא בכמו זה השינוי הוסר טומאתו:

כפה שהוא טמא מדרס. כתב הר"ב שפעמים שהיא יושבת עליה. ועיין במשנה ט"ז פכ"ד. ועוד עיין בריש פ"ד דזבים:

[*אבל טמא טמא מת. והר"ב כתב שאר טומאות. דטומאת מת לאו דוקא. כמו שפי' הר"ב בריש פכ"ד. וכתבתי שם הטעם בס"ד]:

חמת שעשאה תורמל וכו'. כר שעשאו סדין כו' טמא. והר"ב כתב דגרסי' טהור. וכ"כ הר"ש אבל גירסת הרמב"ם טמא ומפרש כל ששינהו לשמו אם היו השני כלים אשר ישתנו [היה לו השינוי] אשר יחברם ענין א' כמו החמת והתורמל [ששניהן] כלי קבול והכר והסדין אשר הן יחד טמאים במדרס. לפי שהן יחד ראויין למשכב. וכן הכסת והמטפחת. ולשם אחר הוא כמו עור של שטיח אשר הוא פשוט ואמנם יטמא במדרס לבד כמו שקדם והחמת אשר תטמא בשאר טומאות. עוד כתב ולא יטעך אמרו סדין ומטפחת ותחשבם מעור לפי שהכר והכסת כבר יהיו של עור וכבר יהיו של בגד ורוב מה שישולח שם כר וכסת [סתם] על הבגד. עוד כתב ונוסח' התוס' המשנה בכלי עור מן הפשוט לפשוט טמא מן הפשוט למקבל ומן המקבל לפשוט ומן הקבול לקבול טהור. ובבגד הכל טמא ע"כ. וכן הביאה הר"ש וכן ראיתי [בתוספתא] ברפ"ו מבבא בתרא דמכילתין וצריך לומר דס"ל להרמב"ם דמשנתינו ותוספתא חלוקים הם דלמשנתינו מכלי קבול לכלי קבול נמי טמא. כמו מפשוט לפשוט. דשניהן בכלל כל ששינהו לשמו הן. וטמא. וכן בחבורו פכ"ד מה"כ כשהעתיק התוס' נתחכם להשמיט מקבול לקבול. ואח"כ העתיק משנתינו וכתב חמת שעשאו תורמל או תורמל שעשאו חמת. הרי הן מדרס כשהיו. ותמיהני על הכ"מ שהראה מקום על התוספתא. ולא העיר שבדין מכלי קבול לכלי קבול לא פסק כהתוספתא. עוד יש לדקדק בדברי הרמב"ם דכיון שכתב דכר וסדין וכן כסת ומטפחת הן ג"כ בכלל ששינהו לשמו. לפי שהן יחד ראוין למשכב. מפני מה א"כ הוצרך לזה לומר שלא נטעה לחשוב [*שהסדין והמטפחת] הן של עור. הא אפילו הן של עור נמי טמאים. שהרי הם בכלל ששינהו לשמו. ואי משום דבתוספתא שנינו ובבגד הכל טמא אם כן לא היה צריך לזה הטעם שהן יחד ראוין למשכב. ובחבורו העתיק כר של בגד כו' [*ועשאהו סדין וכו'] או כסת של בגד [*שעשאהו מטפחת] ולא כתב בו טעם שהן יחד ראוין למשכב. אבל נראה שסובר דכיון שהוא בגד הכל טמא וכדברי התוס'. ולפי זה הך כללא דתנינן לא קאי אדסמיך ליה כר וכסת שהרי הן של בגד והכל טמא. אלא ארישא מהדר חמת שעשאה שטיח כו'. וחמת שעשאה תורמל כו'. [*ועוד נ"ל שלא כתב ואל יטעך כו'. לענין טעם הדין. אלא להזהיר מהטעאה בעלמא שכן אין נמצא סדין ומטפחת שיהיה עור ויחשוב הטועה שמפני שנשתנו לכר וכסת. והן של עור. א"כ אף הנה על כרחין של עור הן. לז"א שהוא טעות שאע"פ שהכר וכסת יהיה של עור הנה הנם ג"כ של בגד כשנשנו סתם הם של בגד. וכן כאן נשנו סתם ולפיכך הם של בגד]: