שָׁלֹשׁ כְּסָתוֹת שֶׁל צֶמֶר, שֵׁשׁ שֶׁל פִּשְׁתָּן, שְׁלֹשָׁה סְדִינִין, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִטְפָּחוֹת, שְׁנֵי סוּבְרִיקִין, חָלוּק אֶחָד, טַלִּית אֶחָד, קְלֻבְקָרִין אֶחָד, חִבּוּר לַטֻּמְאָה וְלַהֲזָּיָה. יָתֵר מִכָּאן, חִבּוּר לַטֻּמְאָה, וְאֵין חִבּוּר לַהַזָּיָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף לֹא לַטֻּמְאָה:

טרטין. כמין כובעים:

הכונה מזאת ההלכה כי כאשר נחבר בגדים קצתן אל קצתן בתפירה הנה אם יהיו יותר מן המספר אשר זכר הנה הוא חבור לטומאה וכאשר יגע מאבות הטומאות באחד מהן נטמאו כולן ואפילו אלף: ואינו חבור להזייה. שאם הזה מי חטאת על בגד א' מהן הנה יטהרו כלן אם היה זה המספר המנוי או פחות ואז יהיו כמו בגד אחד להזאה ומה שהוא יותר על המספר הנה יצטרך הזאה בפני עצמו ולא נשאר בכאן לבאר זולת השמות: כסתות ומטפחות וסדינים וטלית ידועים. אולם סוברקין הוא מין ממיני החלוק ואמנם התחלפות שמותיו לפי התחלפות תמונותיו בהבדל ובתפירה: וקלובקרים. הוא הבגד אשר ילבשו אותו בזמן הסתיו ואין הלכה כר' יוסי:

שלש כסתות של צמר כו'. כתב הר"ב ויותר על מנין זה לא הוו חבור לא לטומאה ולא להזייה ותימה לפרש כן דהא תנן בסיפא יתר מכאן חבור לטומאה ואין חבור להזייה. ואין לומר דסיפא לא קאי אלא מחלוק אחד ולהלן דא"כ ברישא לא תני ולא מידי. אלא מונה והולך. וזה דבר שאין לו שחר. וכן מפורש בפי' הרמב"ם דיתר מכאן דסיפא קאי אכולהו. ובחבורו פי"ב מהלכות פרה העתיק חבור לטומאה ולהזייה יתר מכאן כו' קודם חלוק אחד כו':

סוברקין. כאית דמפרשי בתראי שכ' הר"ב. הוא מפרש גם כן בפט"ז דשבת משנה ד גבי י"ח כלים. דבתי ידים שכתב הוא במקום שני סופרקים דהתם בגמרא:

חלוק אחד וכו' חבור כו'. אפילו הן ארוכין ביותר או רחבין ביותר כל שהן. הרמב"ם פי"ב מהלכות פרה: