צְלוֹחִית קְטַנָּה שֶׁנִּטַּל פִּיהָ, טְמֵאָה. וּגְדוֹלָה שֶׁנִּטַּל פִּיהָ, טְהוֹרָה. שֶׁל פַּלְיָטוֹן שֶׁנִּטַּל פִּיהָ, טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא סוֹרַחַת אֶת הַיָּד. לְגִינִין גְּדוֹלִים שֶׁנִּטַּל פִּיהֶן, טְמֵאִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לִכְבָשִׁין. וְהָאֲפַרְכֵּס שֶׁל זְכוּכִית, טְהוֹרָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַשְׁרַיִךְ כֵּלִים, שֶׁנִּכְנַסְתְּ בְּטֻמְאָה, וְיָצָאת בְּטָהֳרָה:

יש להן לבזבז. שפה סביב, הלבזבז עושהו כלי שיש בו בית קיבול:

צלוחית. כלי גבוה השפה ולו צואר צר וזה הצואר הוא אשר אמר בכאן פיה ואחר שהוסר הצואר ישאר הכלי בשפה גבוהה ואם היתה צלוחית זאת של פלייטון הוא המושק"ו או משאר מיני הבושם הנה היא טהורה לפי שאינה ראויה לדבר כי כאשר ישים האדם ידו להריח בו ישרטו ידיו ואמרו מפני שהיא סורחת את היד החי"ת היא תמורת הכ"ף כאילו אומר סורכת: לגינין. קבוץ לגין: כבשים. לשום בו הדברים הכובשים כמו החומץ והיין שלא יצטרכו לו בכל עת: וכבר בארנו אפרכס בסוף י"ד מזאת המסכתא שהוא כלי ישימו בו החטים ויצא מתחתיו מעט מעט ירצה באמרו אפרכס של זכוכית שהוא כלי על זו התמונה וצר מלמעלה ורחב מלמטה וכאשר ישימו בו דבר לח יצא ממנו ולזה הוא טהור לפי שכלי זכוכית לא יטמא מהן רק המקבלים כמו שנזכר וממה שהתבאר בתוספ' דכלים ששידה תיבה ומגדל של זכוכית כאשר היו מחזיקים מ' סאה בלח הנה הן טהורין ולא יקבלו טומאה כמו שאם היו של עץ ומה שזולת אלו שלשה המינים מן מקבלי כלי זכוכית הנה הן טמאים ואפילו היו בתכלית הגודל ודע זה: אמר רבי יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה. אמרו נכנסת בטומאה ויצאת בטהרה שתחלתו אבות הטומאות וסוף דברו ממנו טהורה דאמרו ואפרכס של זכוכית טהורה:

צלוחית קטנה שניטל פיה טמאה. נ"ל הטעם משום כיון דקטנה היא אינו משים [בה] כל כך שמן. וגם יכול להוליכה בקל. ואינו ירא שמא ישפך השמן. אבל גדולה שמשים בה הרבה שמן והיא כבדה וירא פן ישפך השמן כשניטל פיה אינו משתמש בה עוד. מהר"ם:

של פלייטון. פי' הר"ב של שמן אפרסמון. ובמ"ג פ"ו דשבת מפרש מור. שקורין מוסקא. וכן פי' הרמב"ם התם והכא. ומסיים נמי או שאר מיני הבושם. וראיתי לרש"י דמפרש התם כמ"ש הר"ב בכאן:

והארפכס. פירש הר"ב כלי עשוי לרחים. וכ"פ ספי"ד ועיין מ"ש שם:

של זכוכית טהורה. ולזה הוא טהור לפי שכלי זכוכית לא יטמא מהן רק המקבלין כמו שנזכר. הרמב"ם:

סליקא לה מסכת כלים