תַּנּוּר שֶׁל אֶבֶן וְשֶׁל מַתֶּכֶת, טָהוֹר, וְטָמֵא מִשּׁוּם כְּלֵי מַתָּכוֹת. נִקַּב, נִפְגַּם, נִסְדַּק, עָשָׂה לוֹ טְפֵלָה, אוֹ מוּסָף שֶׁל טִיט, טָמֵא. כַּמָּה יְהֵא בַנֶּקֶב, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בוֹ הָאוּר. וְכֵן בְּכִירָה. כִּירָה שֶׁל אֶבֶן וְשֶׁל מַתֶּכֶת טְהוֹרָה, וּטְמֵאָה מִשּׁוּם כְּלֵי מַתָּכוֹת, נִקְּבָה, נִפְגְּמָה, נִסְדְּקָה, עָשָׂה לָהּ פִּטְפּוּטִין, טְמֵאָה. מֵרְחָהּ בְּטִיט בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, טְהוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִבִּפְנִים טְמֵאָה, וּמִבַּחוּץ טְהוֹרָה:

משיסיק את החדש כדי לאפות בישן. דחדש כדי לאפות בו סופגנים בעי היסק מרובה מן הישן. ואם הוסק החדש היסק מועט דבהיסק כזה היה ישן ראוי לאפות בו סופגנים, היינו גמר מלאכתו. ואין הלכה כרבי יהודה:

אמר יתברך (ויקרא י״א:ל״ה) תנור וכירים יותץ את שיש לו נתיצה טמא אולם אם יהיה מאבן או ממיני המתכות הנה לא יטמא מאשר הוא תנור לדברי הכל וזה הענין אשר יוציאו אליו חכמים אמרו יותץ אבל הוא יטמא אם היה של מתכת משום כלי מתכות ותהיה טומאתו כדין טומאת כלי מתכות רצה לומר שלא יטמא מאוירו ויטמא מגבו ויהיה אב הטומאה כאשר נגע בו כזית מן המת לפי מה שהתבאר בתוספתא והוא אומרם בתנור של מתכות נגע בו כזית מן המת מאחוריו כולו מטמא שנים ופוסל אחד מפני שנעשה אב הטומאה לפי שהראשון והשני טמאים ומטמאים בתרומה והשלישי פסול לפי מה שהתבאר בשרשים בפתיחת זה הסדר וכל מה שיבא אליך בזה הסדר מאמרם מטמא שנים ופוסל אחד הכונה בו בתרומה ודע זה: ואשוב בביאור זאת ההלכה ולזה אם היה זה התנור של מתכת בנוי על הארץ לא יטמא כלל לפי שהכלים הבנוים בארץ טהורים זולת תנור וכירים אשר ביארם הפסוק אולם מחוץ מזה הנה השורש אצלנו כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וזהו אמרו טהור וטמאים משום כלי מתכות אולם אם היה מאבן הנה לא יטמא כלל לפי שכלי אבנים אינם מטמאים כלל כמו שיתבאר אחר זה ואם ניקב או נסדק או נפגם וסתם זה המקום בטיט או שמרח עליו הטיט מחוץ או הוסיף בגבהו שפה מטיט ולמעלה והוא אשר יקרא מוסף כמו שהתבאר הנה לו דין התנור לכל הדברים. ואמרו וכן בכירה ר"ל וזה הגדר אשר גדרנו הנקב מעת יצא ממנו האורה הוא גדר נקב הכירה גם כן. ופטפוטין קצוות מטיט שעומדת עליהן הקדרה כמו היסודות והאחד פטפוט ואין הלכה כרבי יהודה שהמרוח לא יועיל לכירה בשום פנים שהיא אמנם תעשה לאפות עליה לא בה כמו שקדם והיא סובלת האש שהיא של מתכת ואין עזר לה במרוח אולם מרוח התנור של מתכת ושל אבן והיא הטפלה הנה [צ"ל יש] (אין) תועלת לה בו לפי שהן יאפו בו מבפנים הלחם וזה המרוח ישאיר חומו וימנע ממנו האויר אשר יקרר גשם התנור:

תנור של אבן ושל מתכות טהור. כדתניא בת"כ בפ' ויהי ביום השמיני. יותץ טמאים הם את שיש לו נתיצה יש לו טומאה את שאין לו נתיצה אין לו טומאה פרט לתנור של אבן ושל מתכות. ולכירה של אבן ושל מתכת. הר"ש:

טמא משום כלי מתכות. פי' הר"ב ונעשה אב הטומאה כאשר נגעה בו כזית מן המת. לפי [מה] שהתבאר בתוספתא. הרמב"ם. ועיין בפ"ק דאהלות:

עשה לו טפלה. פי' הר"ב לסתום הנקב והפגם והסדק. אבל עשה טפלה לשלם טהור מדין כלי חרס כדמוכח בתוספתא. הר"ש:

עשה לה פטפוטין. כתב הר"ב הכא לא תני ועשה לה טפלה כו'. אלא כשניקב כו' במקום מושבה כו'. וכ"כ הר"ש. וא"כ משונה כירה מהתנור. שהתנור אין לה שולים כדפי' הר"ב לעיל מ"ז. וריש פירקין. מיהו כתב הר"ש דבמשנה דוקנית גרסי' ועשאה בטיט ועשה לה פטפוטין. והכי פירושו עשה לה בטיט לתקנה. ועשה לו פטפוטים לאותו הטיט ולשון טפלה שייך בתנור. ולשון עשאה בטיט שייך בכירה. ותרוייהו לתיקון התנור והכירה. והשתא כשניקבה ועשאה בטיט. ועשה לה פטפוטין. טמאה נמי משום כלי חרס. והפטפוטין מטמאין מאויר. אבל טיט ופטפוטין בלא נקב טהורה. כדמוכח בתוספתא. ולאשמועינן דין פטפוטין תנא בבא זו. אע"ג דתנא וכן בכירה. ע"כ. אבל הרמב"ם מפרש שפטפוטין הם קצוות מטיט שעומדת עליהם הקדירה כמו היסודות ע"כ. ובפ"ז [משנה ד] מתישב ביותר פירושו זה שבפטפוטין. כמו שאכתוב שם בס"ד:

מרחה בטיט כו' טהורה. פי' הר"ב שאין מירוח של טיט מועיל אלא בתנור שאופין הלחם בתוכו. לשון הרמב"ם שהמירוח לא יועיל לכירה בשום פנים שהיא אמנם תעשה לאפות עליה לא בה. כמו שקדם. והיא סובלת האש. שהיא של מתכות ואין עזר לה במירוח. אולם מירוח התנור של מתכת ושל אבן. והיא הטפלה. הנה [יש] תועלת לה בו לפי שהן יאפו מבפנים הלחם. וזה המירוח ישאיר חומו. וימנע ממנו האויר אשר יקרר גשם התנור. ע"כ. ולמשנה דוקנית שכתבתי בשם הר"ש. מירוח הטיט נמי מהני לכירה. וכתב הר"ש דהא דתנן הכא מרחה בטיט. דלאו אניקבה קאי. והך פלוגתא דר' יהודה ורבנן הוה מצי למתני לעיל גבי תנור. דהא בתוספתא קתני לה הכא והכא. אלא נטר עד לבסוף. ואתרוייהו קאי. אכירה ואתנור. ע"כ: