תַּנּוּר שֶׁנָּתַן בּוֹ עָפָר עַד חֶצְיוֹ, מֵעָפָר וּלְמַטָּן, מִטַּמֵּא בְמַגָּע. מֵעָפָר וּלְמַעְלָן, מִטַּמֵּא בַאֲוִיר. נְתָנוֹ עַל פִּי הַבּוֹר אוֹ עַל פִּי הַדּוּת, וְנָתַן שָׁם אֶבֶן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם מַסִּיק מִלְּמַטָּן, וְהוּא נִסּוֹק מִלְמַעְלָן, טָמֵא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הוֹאִיל וְהֻסַּק מִכָּל מָקוֹם, טָמֵא:

אבל בקטן. העשוי לתינוקות לצחק בו:

מעפר ולמטה מטמא במגע. ר"ל כי כאשר נגע שרץ בתנור מתוכו למעלה מן העפר אז יטמא ממנו החלק הנסתר בעפר אולם אם נטמא עליונו באויר הנה לא יטמא החלק הנסתר בעפר. ובור הוא סהר חפור בארץ. ודות הוא סהר בנוי על שטח הארץ: ואמרו ונתן שם אבן ר"ל על פי הבור אשר בו האבן הוא קרקע התנור וא"ר יהודה כי כאשר ידלק אש בבור או בדות תחת האבן ויסיק התנור ממעל לאבן הנה אז יטמא להיות זה התנור דבוק בארץ לפי שזה מתנאי התנור ואז יקבל טומאה אצלו לאומרו תנור וכירים יותץ את שיש לו נתיצה טמא את שאין לו נתיצה טהור וחכמים יוציאו זה לענין אחר ויאמרו שאמרו טמאים הם יכלול הכל ואיך שהוסק טמא ואע"פ שלא יהיה דבוק בארץ וכבר התבאר בגמ' שבת (דף קכה.) שזה המחלוקת אמנם הוא בהסק ראשון אשר הוסק ואז יטמא שהוא גמר מלאכתו והוא אשר יאמר רבי יהודה שיהיה בינו ובין הארץ חבור בעת זה ההיסק אולם כאשר הוסק היסק ראשון ונגמר מלאכתו והיה אחר זה בלתי מחובר לארץ הנה אין בו מחלוקת שהוא יטמא וזהו אמרם בהיסק שני אפילו תלוי בצואר גמל וחכמים אומרים שאפילו בהיסק ראשון ואפילו תלוי בצואר גמל כבר נגמרה מלאכתו ואע"פ שהוא אינו מחובר לארץ כלל והוא אמרם הואיל והוסק מ"מ ואין הלכה כרבי יהודה:

אם מסיק מלמטן והוא נסוק מלמעלן. פירוש הר"ב אם כשמסיק האור מלמטה בתוך הבור התנור נסוק מתוכו למעלה דרך שוליו. דשוליו קרובין לשולי הבור שאם מסיקי' כו' ודפנותיו מלמעלה קרובים לדופני הבור שלא הוצרך לתת בינתים אלא אבן דקה ואין אויר ניכר בין דופן התנור לדופן הבור שיעכב את היסק התנור שלא יועילו לו דופני הבור להחזיק את חומו. או שהתנור בתוך חלל הבור באויר וההיסק עולה סביב דפנותיו וניסוק. כגון פיו קצר מלמטה ורחב מלמעלה או הבור רחב מלמטה ופיו קצר מלמעלה. טמא. ואם לאו. אלא ניסוק כשאר תנורים מתוכו. טהור. הר"ש. ואל תטעה בלשון דרך שוליו שכתב. שר"ל שיש לו לתנור שוליים. ודלא כמ"ש הר"ב והר"ש בריש פרקין. אלא ר"ל דרך מקום שוליו עולה לו האור לתוכו. וכן רש"י שלשון הר"ש דהכא מועתקים מפירושו פרק י"ז דשבת דף קכה. הקדים שם וכתב תנורים שלהם עשויין כקדירות גדולות ואין לה שוליים כו':

וחכמים אומרים הואיל והוסק מ"מ טמא. פי' הר"ב דאמר קרא טמאים יהיו לכם מכל מקום. ורבנן נמי הכתיב יותץ. ההוא לאידך גיסא. ולאו לאגמורי קולא אתי ולמימר דאי ליכא לקיומי ביה נתיצה כגון זה שאינו בנוי ומחובר וממילא הוא נתוץ דליהוי טהור. דהדר תנא ביה קרא וטמאים יהיו לכם לרבויי. אלא לאגמורי חומרא אתא דסד"א כיון דחבריה בארעא כגופא דארעא דמי ולא לקבל טומאה קמ"ל יותץ דאע"ג דשייכא ביה לשון נתיצה כלומר דמחובר הוא טמא. וכ"ש דאינו מחוסר נתיצה [רש"י] [*כדלקמן סוף משנה י]. ואידך נמי הכתיב טמאים יהיו לכם ההוא להיסק שני דמודה ר"י כדכתב הר"ב. גמ' שם במס' שבת. ועיין לקמן ברפ"ז. והא דאמרן היסק שני. לא שצריך היסק שני אלא כלומר לאחר היסק ראשון: