חֲתָכוֹ חֻלְיוֹת לְרָחְבּוֹ, פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים, טָהוֹר. מֵרְחוֹ בְטִיט, מְקַבֵּל טֻמְאָה מִשֶּׁיַּסִּיקֶנּוּ כְּדֵי לֶאֱפוֹת בּוֹ סֻפְגָּנִין. הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת הַטְּפֵלָה וְנָתַן חֹל אוֹ צְרוֹר בֵּינְתַיִם, בָּזֶה אָמְרוּ, הַנִּדָּה וְהַטְּהוֹרָה אוֹפוֹת בּוֹ וְהוּא טָהוֹר:

ושייריו ברובו. בגמרא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ד) מקשה על מתניתין דהכא, ובציר מטפח למאי חזי. ומשני, האי ושייריו ברובו אגדול קאי, ולא אתנור קטן. ומותבינן, בגדול, הא קאמר ושייריו ארבעה, דהא קתני במה דברים אמורים בגדול משמע דלא פליגי חכמים על תנא קמא בגדול כלל. ומשני, הא בתנור בר שבעה הא בתנור בר תשעה, כלומר בר שבעה שייריו ברובו, ואע״פ דלא הוו ארבעה ואין תנור פחות מארבעה, הואיל ומתחלתו היה כלי חשוב משתמשין בשייריו אע״פ שאינן ראויין כל כך, ובתנור של תשעה דרובו הוי שיעור גדול, מטמא בשייריו בארבעה כתחלתו:

לרחבו. ששמהו חוליא חוליא יהיה גובה כל חוליא פחות מד' טפחים הנה כבר נטהרה החוליא כולה ואף על פי שהרכיב קצתה על קצתה עד שהשלים תמונת התנור כמו שהיה אחר טח אותו בטיט והוא אמרו מרחו בטיט ושב כמו מעשה התנור מתחלת הענין אשר נטמא בעתיד אבל אחר ההיסק אשר יהיה בו גמר מלאכתו לפי מה שקדם. הנה הוא אשר הרכיב זאת החוליא אחר בנה בנין עגול על זה התנור הנבדל רחוק ממנו ושם החול או האבן הדקה בין זה הבנין ובין התנור עד שנתקיים התנור ואפשר לאפות בו ואע"פ שהוא נבדל הנה זאת הצורה לא תטמא לעולם ושאין עליה הטיט ידבק חלקיו הנפרדים ולזה הנדה וטהורה אופות בו והוא טהור:

הרחיק ממנו את הטפלה. פי' זה התנור שנעשה מחוליות ומרחו בטיט. וקאמר השתא שאם עשה זה המירוח טפילה מרוחקת כו'. וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפירושו. ובחבורו פט"ז מהל' כלים:

ונתן חול או צרור בינתים. קתני חול דומיא דצרור שהוא יבש. תוס' פ"ד דב"מ דף נ"ט: