מַגַּע טְמֵא מֵת, שֶׁהָיוּ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין לְתוֹךְ פִּיו, הִכְנִיס רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר טָהוֹר, טִמְּאוּהוּ. וְטָהוֹר שֶׁהָיוּ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין לְתוֹךְ פִּיו וְהִכְנִיס רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר טָמֵא, נִטְמָאוּ. הָיָה אוֹכֵל דְּבֵלָה בְיָדַיִם מְסֹאָבוֹת, הִכְנִיס יָדוֹ לְתוֹךְ פִּיו לִטֹּל אֶת הַצְּרוֹר, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם הָפַךְ, טָמֵא. אִם לֹא הָפַךְ, טָהוֹר. הָיָה פֻנְדְּיוֹן לְתוֹךְ פִּיו, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם לִצְמָאוֹ, טָמֵא:

כבר הקדמנו בפתיחת זה הסדר ובארנו שכל ולד הטומאה אינו מטמא כלי אלא משקה נטמא משקין טמאין הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני ואני עתיד לבאר זה בע"ה בפ"ח מפרה וכבר ידעת שטמא מת הוא אב הטומאה והאדם אשר יגע בטמא מת והוא אשר יקרא מגע טמא מת הוא ולד הטומאה ולא יטמא הכלים ולא זולתו מהכלים בהגעתו בו אבל הוא יטמא המשקין ואלו המשקין יטמאו הכלים כמו שהקדמנו בשרשים וכבר הקדמנו בשני מזאת המסכתא שכלי חרס יטמא מאוירו לבד ויטמאו האוכלים והמשקים בהגעתם באוירו ג"כ ואם לא יגע בהן ולזה אם היו המשקין בפי זה אשר הוא ראשון לטומאה והכניס ראשו לאויר התנור טמאוהו בהגעת המשקין שבפיו אשר הן משקין טמאין באויר התנור וקפיצת פיו לא תציל לפי שאפילו הטומאה תחת צמיד פתיל והגיע באויר התנור טמאוהו כמו שקדם בזה הפ'. וכן אם היה התנור טמא והכניס ראש אדם טהור לאוירו ובפיו אוכלים ומשקים טהורים נטמאו בהגעתם לאויר כלי חרס הטמא ולא להיותם בפיו יעמוד לנו מקום צמיד פתיל ותציל שלא יטמאו. ובתוס' דכלים (פ"ו) אמרו הכל מצילים מיד כלי חרס אפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה חוץ מהאדם. כיצד טהור שהיו אוכלים ומשקים לתוך פיו והכניס ראשו לאויר התנור נטמא ודע שאמרו [ר"ל ברישא]. בפ' הראשון אוכלין ומשקין אין עניינו אוכלין או משקין לפי שאוכלין (ומשקין) לא יטמאו הכלים כמו שבארנו בפתיחת זה הסדר. אמנם תנא רישא משום סיפא לפי שאמרו ר"ל בסיפא. בפרק השני אוכלין ומשקין ירצה בו אוכלין או משקין לפי שכלי טמא יטמא האוכלין ויטמא המשקין כמו שקדם ביאורו וכבר בארנו בפתיחת זה הסדר ג"כ שידים טמאות יטמאו המשקין ואלו המשקין יטמאו האוכלין של תרומה שלא יטמאו ויטמאו משאר משקים הנגרים לבד ז' המשקין ותולדותיהם ושהכיח והרוק מתולדות המים והנה אבאר כל זה במקומו במס' מכשירין (פ"א מ"א) ושם יתבאר שמשקים טמאין יכשירו ויטמאו יחד ושההכשר מתנאיו שיהיה ברצון בעל פירות. אמנם אם נטבלו האוכלין בבלתי כוונה הנה אינן מוכשרין לטומאה ולפי אלו השרשין כולן אמר כי אם היה אוכל תאנים של תרומה בהכרח כמו שהשרשנו ונטה ידו להסיר אבן או הדומה לזה מפיו הנה כבר נטמא הרוק אשר בפיו הגובר אצל הלעיסה בידים מסואבות ונטמאת הדבלה של תרומה בזה הרוק זאת סברת ר' מאיר. ורבי יהודה אומר אחר שאין כוונתו שיגע ברוק אלא ביציאת האבן לבד הנה לא יטמא הדבילה לפי שהוא כמו הכשר שלא לרצונו ורבי יוסי אומר שאם היפך אצבעו בפיו כבר נטמא הרוק ונטמאת הדבילה ואם לא עשה רק להוציא האבן לבד הדבילה טהורה וכן אם היה פונדיון והוא חצי דרהם בפיו ומשך ידו להוציאו והיה בפיו אוכלין ומשקין של תרומה אם היה בפיו זה הפונדיון להסיר הצמא הנה כבר נטמא האוכל בזה הרוק לפי שבכוונה התרבה הרוק לפי שסבתו היות הדרהם בפי האדם למעט הצמא ולרבות הרוק בפה והלכה כרבי יוסי:

שהיו אוכלים ומשקים לתוך פיו. כתב הר"ב אוכלין דנקט הכא כרי נסבה כו' אמנם תנא רישא משום סיפא. לפי שאמר [בסיפא] אוכלים ומשקים ירצה בו או אוכלים או משקים. לפי שכלי טמא יטמא האוכלים ויטמא המשקים. הרמב"ם:

טמאוהו. כתב הר"ב ואע"ג דהוא עצמו כו' כדתנן במסכת פרה. פ"ח. ומ"ש כדאמרי' במסכת שבת. בפ"ק במשנת י"ח דבר ע"ש. [*ומ"ש כדתנן לעיל. במ"ו. ומ"ש ובר מן דין כו' הילכך טהור כו'. לישנא קטיעא קא חזינא הכא שמ"ש ובר מן דין משמע שרוצה להביא ראיה על הרישא. וכי מסיים הלכך כו'. ראייתו קאי על הסיפא וכן הר"ש הביאה על הסיפא בלחוד גם בפי' הרמב"ם הכי איתא בהדיא. אלא צריכין לומר ליישב דברי הר"ב. דה"ק דהואיל ואינו מציל מלקבל טומאה כ"ש שאינו מציל להוציא הטומאה ולטמא אחרים. שהרי צמיד פתיל שמציל מלקבל טומאה ואפ"ה אינו מציל להוציא טומאה. וא"כ עיקר חסר מן הספר ולישנא קטיעה הוא. עוד יש לי לתפוש עליו שמ"ש הלכך כו' ש"מ דמנפשיה הוציא זה. וליתא שכן הרמב"ם הביא התוספ' דמסיימ' כיצד טהור שהיו אוכלים כו'. וכן הר"ש הביאה ג"כ כך בפרקין לעיל במ"ג]:

היה אוכל דבילה בידים מסואבות. פירש הר"ב ידים שהם שניות לטומאה ופוסלות את התרומה. וכן לשון רש"י בפרק בתרא דעירובין דף צ"ט. דהתם מייתי לה למתניתין דהכא. והוא מפרש דדבילה נמי דתרומה היא. אבל הר"ב דמסיק שהיא של חולין שהרי כתב דראשון עושה שני בחולין וכן פירשו התוספות שם. לא הוה ליה להעתיק דברי רש"י דפוסלות את התרומה:

ר' מאיר מטמא. אית ספרים דגרסי רבי מאיר מטהר. תוס' שם:

רבי יוסי אומר אם הפך כו'. כתב הר"ב והלכה כר"י וכ"כ הרמב"ם. וכך פסק בחבורו פרק ט"ו מהלכות טומאת אוכלים שאם הפך וכו' ואני תמיה ממה שהוכחתי בפ' בתרא דעירובין משנה ה. דגרסינן רבי יהודה אומר אם הפך כו'. וא"כ לא לפסקו כמותו שאם הפך כו'. דהא קי"ל הלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה. וכל שכן לגבי ר' מאיר בפ"ד דערובין דף מו. ועיין מ"ש בפ"ג משנה ב. בשם תשובת מהרי"ק:

אם לצמאו. מתוך שהפונדיון בפיו מצוי הרוק ואין צמא לשאות. ורוק הבא מהפונדיון חשוב משקה. הר"ש: