תַּרְנְגוֹל שֶׁבָּלַע אֶת הַשֶּׁרֶץ וְנָפַל לַאֲוִיר הַתַּנּוּר, טָהוֹר. וְאִם מֵת, טָמֵא. הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַתַּנּוּר, הַפַּת שֶׁבְּתוֹכוֹ, שְׁנִיָּה, שֶׁהַתַּנּוּר תְּחִלָּה:

אם הצילה במת החמור. דכוורת פחותה ופקוקה בקש חוצצת בפני הטומאה באוהל המת, ואע״פ שטומאתו חמורה לטמא אדם וכלים טומאת שבעה:

כל עת שהתרנגול הוא חי הנה לא יטמא השרץ אשר בגופו וכאשר מת והשרץ בגופו והיה השרץ עצמו בלתי [צ"ל מסך] משך יגיע באויר התנור ובסיפרי אשר יפול מהם אל תוכו יש מהם לטמא ויש מהם שלא לטמא פרט לתרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור טהור ואם מת תטמא ומזה יתבאר לך שהמשנה כבר תקרא הראשון תחלה לפי שהשרץ אב הטומאה והתנור ראשון והפת הדבק בו שני וכבר ביארנו טעם זה המאמר בפתיחת דברינו לפי שכבר יעלה על הלב שהפת ראשון כמו שזכרנו שם:

הפת שבתוכו שניה. פי' הר"ב דלא חשבינן לתנור כמאן דמלי טומאה. ומפקינן לה בפ"כ דשבת דף קלח מהברייתא דלעיל. דאין כלים מיטמאים מאויר כלי חרס. ואי איתא דכמאן דמלי טומאה הוא. אם כן אם כלי שטף הוא הפנימי. שמיטמא מגבו יהא טמא דהא נוגע בטומאה: