דַּם שְׁחִיטָה בִּבְהֵמָה, בְּחַיָּה וּבְעוֹפוֹת, בֵּין טְמֵאִים וּבֵין טְהוֹרִים, דַּם נְחִירָה, וְדַם עִקּוּר, וְדַם הַקָּזָה שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בוֹ, חַיָּבִים עָלָיו. דַּם הַטְּחוֹל, דַּם הַלֵּב, דַּם בֵּיצִים, דַּם דָּגִים, דַּם חֲגָבִים, דַּם הַתַּמְצִית, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בְּדַם הַתַּמְצִית:

דם שחיטה. בין בבהמה בין בחיה בין בעופות, בין דם נחירה בין דם עיקור שנעקרו הסימנים, וכן דם הקזה שהנפש יוצאה בו, ואיזהו דם שהנפש יוצאה בו, כל זמן שהוא מקלח דהיינו האמצעי, יצא ראשון שבתחילת ההקזה, ואחרון לאחר שכלה הדם ונתמעט, שהוא שותת בסמוך ואינו מקלח מרחוק שאין זה דם הנפש:

אכל דם שחיטה בבהמה בחיה ובעופות בין טמאין בין כו': ענין מה שאמר חייבין עליו ואין חייבין עליו הוא במי שאוכל ממנו כזית אם חייב כרת או אינו חייב אמרו בספרא כל דם לא תאכלו שומע אני אף דם מהלכי שתים דם ביצים דם דגים דם חגבים הכל בכלל ת"ל לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדים שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהם איסור והיתר והם מין בשר אף כל שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהם איסור והיתר והם מין בשר אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה אוציא דם שרצים שאין בהן טומאה חמורה אוציא דם ביצים שהם מין בשר אוציא דם דגים וחגבים שכולו היתר: וענין מה שאמר על האדם והוא מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה לפי שבשעה שימות כל מה שיטמא בו טומאה חמורה מטמא ר"ל שהוא מטמא אדם במגע ובמשא אבל בהמה ועוף לפעמים מטמא טומאה חמורה והיא טומאת נבלה שמטמא במגע ובמשא וכן נבלת העוף הטהור מטמא בגדים בבית הבליעה כמו שנבאר בתחלת מסכת טהרות ומטמא ג"כ טומאה קלה והיא טומאת אוכלין שזכרנו אותן פעמים ועוד נבאר אותן ג"כ במסכת טהרות: ומה שאמר שכולו היתר לפי שאינן צריכין שחיטה ר"ל דגים וחגבים והואיל ונתאמת שדם האדם אין חייבין עליו כרת הרי מה שאמר במשנה זו דם הקזה ר"ל דם הקזת בעלי חיים שאסור דמו והגבילו שאין הנפש יוצאת בו והוא שיפסק מלצאת בקילוח כמו שיוצא בתחלת הקזה אלא מקלח קילוח ופוסק ולא יארע זה אלא כשיתמעט הדם בתכלית ולא ישאר ממנו בעורקים אלא שיעור מועט הטבע משתדל להחזיק בו ואינו יכול מפני שתשש הכח ונחלש וכל זמן שהטבע גובר ומשתדל מחזיק בו וכשיחלש וירפא מקלח ופוסק ולא יארע זה אלא קרוב למיתה והוא דומה לדם התמצית אבל כל הדם הניגר בקילוח הרי הוא דם שהנפש יוצאת בו זהו שאמרו עליו מאמר הזה איזהו דם שהנפש יוצאת בו כל שהוא מקלח ודע שדם האדם אע"פ שאין חייבין עליו כרת הרי הוא אסור ולא מותר לאכול לכתחלה והאוכלו [אינו] חייב מלקות וכן דם שקצים ורמשים אבל דם הלב ודם הטחול ודם הכליות ודם האברים חייבים מלקות לפי שהוא בלא תעשה ואין בו כרת ומה שאמרו דם הלב ר"ל הדם הנמשך אל הלב בשעת שחיטת בעלי חיים אבל הדם שיש בלב עצמו חייבים עליו כרת לפי שהוא דם האמתי ודע שעיקר בידינו דם השרץ כבשרו לענין טומאה וכבר זכרנו זה עוד נבאר אותו במקומו מסדר טהרות וכן האוכל כזית מדם השרץ לוקה משום אוכל שרץ ולא משום אוכל דם אבל דם דגים וחגבים הרי הוא מותר לכתחילה ודם דג טמא אסור ואין לוקין עליו משום דם ולא משום שרץ המים ודע זה ואין הלכה כרבי יהודה:

דם שחיטה בבהמה בחיה ובעופות. שנאמר (ויקרא ז׳:כ״ו) וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם. לעוף ולבהמה. וחיה בכלל בהמה כדילפינן בפ"ד דחולין דף ע"א שנאמר (דברים י״ד:ד׳) זאת הבהמה אשר תאכלו שור וגו'. איל וצבי וגו':

בין טמאים ובין טהורים. ילפינן בגמ'. בכלל ופרט וכלל. לכל מיני בהמה חיה ועוף. אף לטמאים כדפי' התוס':

דם נחירה. ודם עיקור. וה"נ נשנו במשנה ה' פ"ז דב"ק. ובמשנה ג' פ"ה דחולין. ופירשן הר"ב נחירה שתוחב הסכין בנחיריו וחותך. ועקירה שעוקר הסימנים [*ממקום חיבורן וכתבו התוס'. אבל קשה כיון שאינה מתה ע"י כך והל"מ שהיא פסולה. אבל טריפה אינה [שכ"כ התוס' בפ"ק דחולין דף ט'. דהלכות גדולות מפרש לעיקור של ה' הלכות שחיטה ששוחט לאחר שנעקרו הסימנים ובענין שלא נטרפה הבהמה בכך] א"כ דמה אינו בכרת שאין הנשמה יוצאה בו לכך] צ"ל דם משחיטה שהיתה לאחר עיקור ע"כ. אבל לדברי הרמב"ן שכתב בטי"ד סי' כ"ד. לא קשיא כלל [*שמפרש דעיקור. היינו שנעקרו הסימנים כולם או רובם בדבר שעושה אותה טריפה. והל"מ] שאם אירע לו כן בשעת שחיטה. משהתחיל בסימנים שתהא נבלה. לפי שכיון שנשמטה באותה שעה אי אפשר שתשחט בהכשר שמחמת העיקור מתנדנדים הסימנים. לפי זה מיירי הכא בנעקרו הסימנים עד שנעשית טרפה ושחטן. ולפי מה שדקדקתי שם בחולין דמעקר דהתם מעקר ממש ולא כעיקור דשחיטה מעיקרא לאו קושיא [*שכן פירושו גם בכאן. ולאו בעיקור דהל' שחיטה כלל. ועיין עוד שם]:

ודם הקזה שהנפש יוצאה בו. לשון הר"ב כל זמן שהוא מקלח דהיינו האמצעי. יצא ראשון שבתחלת ההקזה ואחרון לאחר שכלה כו' וז"ל רש"י [*בתחלה שחור. ואח"כ יוצא אדום] ושתיהן בשתיתה בלא קילוח ברחוק. ואח"כ מקלח. ובסוף כשהדם מתמעט שותת ויורד בסמוך. [*וכתב הרמב"ם והואיל ונתאמת שדם האדם אין חייבים עליו כרת [כמ"ש הר"ב בסוף משנתינו] הרי מה שאמר במשנה זו ודם הקזה. ר"ל דם הקזת ב"ח שאסר דמו. ע"כ]:

שהנפש יוצאה בו. וה"ה דבדם שחיטה ונחירה ועיקור בעינן שהנפש יוצאה בו. אלא לא אצטריך למימר רק גבי דם הקזה שאין רגיל שיקיז דם לבהמתו עד שיצא לה דם הנפש. תוס'. ולכאורה דם שחיטה שהנפש יוצאה בו. נמי האמצעי והוא כשמקלח. אלא שראיתי להרמב"ם בפ"ו מהמ"א שבדם שחיטה כתב כל זמן שיש בו אדמימות [*אע"פ ששם כתב בדם הקזה. כפי' הר"ב]. ובפ"י מה' טומאות אוכלים לענין הכשר כתב דדם שחיטה המכשיר הוא הדם השותת. אבל דם קלוח אינו מכשיר שעדיין חיים הם. והרי הוא דומה לדם מכה או לדם הקזה. ע"כ. ובגמרא בדם הקזה פליגי ר' יוחנן ור"ל. לר"י מקלח ולר"ל משמתחיל להאדים שקודם קלוח הוא. ומסקינן כתנאי ור"י כר"א ור"ל כר"ש. ותו תנא דבי ר' ישמעאל ודם חללים ישתה פרט לדם הקלוח. שאינו מכשיר [עיין פרק בתרא דמכשירין בפי' הר"ב דמשנה ד' דמהך קרא דרשינן דדם מכשיר] ובתוס' פ"ב דחולין דף ל"ו מסקי דלהכשר דם חללים בעינן היינו לאחר שכבר חלל ומת. ולדם שחיטה איפכא דלאחר שמת לא. ע"כ. ובהכי איכא לתרוצי הא דפסק הרמב"ם בהכשר דדם קילוח לא. אבל דפסק בדם שחיטה כר"ל בהקזה. ובהקזה גופיה פסק כר"י בפ"ו מהמ"א. זה נ"ל ודאי שצריך לפנים. ונפלאתי ממפרשיו שלא העירו בזה כלל ובפ"ו דחולין דף פ"ז א"ר יהודה אמר שמואל כל מראה אדמומית מכפרין ומכשירין וצ"ע:

דם הטחול וכו'. דדם האברים בלאו בלבד כדכתב הר"ב. ובדפירש כמ"ש [סוף] מ"ז פי"א דמנחות [*והכתוב שהביא הר"ב הוצרכתי להגיה. וכמו שהביאו רש"י ז"ל]:

דם דגים דם חגבים. מסיק הר"ב דם דגים וחגבים טהורים מותרים לכתחלה. מסיים הרמב"ם. ודם דגים טמאים אסור. ואין לוקים עליו משום דם. ולא משום שרץ המים. ע"כ. ובחבורו רפ"ו מהמ"א כתב ודם דגים וחגבים טמאים אסור משום שהוא תמצית גופן כחלב בהמה טמאה. ע"כ. ומ"ש אבל צריך שיהיה בדם דגים קשקשים. כו'. ולא הצריך שום הוכחה לדם חגבים. בגמ' נמי לא אמר רב. אלא בדגים. וצ"ע אי ה"ה בחגבים אי לא. דלא אשתמיטו הפוסקים לומר דה"ה בחגבים:

רבי יהודה מחייב בדם התמצית. ומודה ר"י לענין כפרה שנאמר (ויקרא י״ז:י״א) כי הדם [הוא] בנפש יכפר דם שהנפש יוצאה בו מכפר כו'. וכדתנן במשנה ז' פ"ח דזבחים. והכא היינו טעמיה דמרבה ליה מכל דם. גמרא: