הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה וְלֹא מָצָא לָהּ בְּתוּלִים, הִיא אוֹמֶרֶת, מִשֶּׁאֵרַסְתַּנִי נֶאֱנַסְתִּי, וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדֶךָ. וְהַלָּה אוֹמֵר, לֹא כִי, אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא אֵרַסְתִּיךְ, וְהָיָה מִקָּחִי מֶקַּח טָעוּת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים, נֶאֱמֶנֶת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקַת בְּעוּלָה עַד שֶׁלֹּא תִתְאָרֵס, וְהִטְעַתּוּ, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ:

הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי כו': והלכה כר"ג שאמר נאמנת אבל יש לו להשביעה שבועת היסת שאמת היא טוענת כדין כל טוען ואם היא מכחשת ואומרת בתולה מצאני הוא נאמן ואינו חייב שבועה ותפסיד שטר הכתובה כמו שאמרו חכמים תקנו כתובה לאשה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וממה שאתה צריך לידע שהבוגרת הוא שהיו לה ששה חדשים שלמים אחר הבאת ב' שערות ובתנאי כמו כן שיצמחו הב' שערות אחר י"ב שנה אין לה טענת בתולים ר"ל טענת דמים לפי שכלו בתוליה אבל יש לה טענת פתח פתוח כן הורו כל הגאונים שידענו דבריהם ומה שנתבאר אצלי הוא שהדבר בהפך וטענת דמים יש לו פתח פתוח אין לו:

והלה. פירשתי במשנה ג' פ"ג דמעשר שני:

לא כי. א"א לפרש שמכחישה בברי דמהיכי ידע. ועוד למה כנסה ובעלה. אלא הכי קאמר שמא לא כי ועיין ספ"ג דב"ק:

מקח טעות. פי' הר"ב ואין לך כתובה ממני. כלומר אפילו מנה לא. דלא דמי למוכת עץ דלעיל. גמרא ד' י"א ע"ב:

נאמנת. דמוקמינן אתתא אחזקה דמספקינן אשעת אירוסין אי בתולה הואי והעמד האשה אחזקתה ובתולה נולדה והך שעה היא דאיתניסא לאחר אירוסין. גמרא. ועיין במ"ח פ"ז מ"ש שם דהכא דוקא כשאפשר שנאנסה משנשאת. ומ"ש הר"ב ומשביעין אותה שבועת היסת כך כתב הרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו פי"א מה"א [הל' י'] כתב ויש לו להחרים סתם על מי שטוען שקר כו'. וזה עיקר דכיון שאינו טוען עליה בברי אין כאן מקום לשבועה אפילו היסת שלא מצאנוה אלא בברי וכמו שאמר הרמב"ם עצמו בפירושו סוף מסכת נדרים. ואפילו לסברא הנזכרת בש"ע סימן ע"ה סעיף י"ז דמשביעין בשמא היכא דיש רגלים לדבר. הכא מאי רגלים לדבר איכא שנבעלת קודם שארסה אדרבה אוקי בחזקת בתולה כל זמן שתוכל. וענין שבועת היסת מפורש פ"ו דשבועות. ומ"ש הר"ב ואי אמרה בתולה מצאני אינה נאמנת גמרא דף י' וכתב הרא"ש ואין להאמינה במגו דנאנסתי דלא בעיא למפסל נפשה לכהונה ואין להאמין במגו דמוכת עץ [כדלקמן] דלא שכיח. א"נ לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא. ע"כ. ומ"ש הר"ב חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ופי' רש"י ואין לחוש שמא יטעון אדם כך אלא באמת שאם היה שונאה מתחילה לא היה טורח בסעודה בחנם אלא היה מגרשה תחלה. וכתב הר"ן דאין להקשות דתיפוק לי' דהואיל ואיהו טוען נמי ברי. מהיכא תיתי שתהא היא נאמנת לאפוקי ממונא. דלאו קושיא היא כלל דכיון דטעמא דכתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אם אתה אומר נאמן ועלה דידה רמי לברורי וא"א לה להביא [ראיה] הרי היא קלה בעיניו להוציאה הלכך צריך לטעמא דחזקה וכו':

לא מפיה אנו חיין. דהכי נמי אוקי ממונא בחזקת מריה ועיין ספ"ד דנגעים:

[*עד שלא תתארס. וכן בריש פרק ח' ובשניהם הוה ליה למתני עד שלא נתארסה דתתארס להבא הוא ובירושלמי ריש פ"ח כיני מתניתין עד שלא נתארסה ולא ידעתי למה לא אתמר כן בירושלמי אדהכא ועיין בפרק דלקמן משנה ו']: