מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וּמֵתוּ וְאַחַר כָּךְ מֵת הוּא, וִיתוֹמִים מְבַקְשִׁים כְּתֻבַּת אִמָּן וְאֵין שָׁם אֶלָּא שְׁתֵּי כְתֻבּוֹת, חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. הָיָה שָׁם מוֹתַר דִּינָר, אֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתֻבַּת אִמָּן וְאֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתֻבַּת אִמָּן. אִם אָמְרוּ יְתוֹמִים, אֲנַחְנוּ מַעֲלִים עַל נִכְסֵי אָבִינוּ יָתֵר דִּינָר, כְּדֵי שֶׁיִּטְּלוּ כְתֻבַּת אִמָּן, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן, אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים בְּבֵית דִּין:

שניה ויורשיה קודמים. שהיא בעלת חוב, ויורשי ראשונה באים לירש מאביהן כתובת בנין דכרין, דהא אינון ירתון תנן, לפיכך פורעין את החוב תחלה ומה שנשאר יירשו. ודוקא כשנשבעה השניה על כתובתה אז היא או יורשיה נוטלים כתובתה. אבל אם מתה היא לאחר שמת בעלה ולא נשבעה על כתובתה, אין יורשיה נוטלים כלום מכתובתה, דקיימא לן אין אדם מוריש שבועה לבניו, כלומר ממון שאין אדם זוכה בו אלא בשבועה ומת קודם שנשבע. אותו ממון אין אדם מורישו לבניו:

מי שהיה נשוי ב' נשים ומתו ואח"כ מת הוא ויתומים מבקשין כתובת אמן ואין שם אלא ב' כתובות כו': אמרו אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן ויחלקו כולם הדינר או מה שיש להם בה יותר על זה בשוה. וראוי הוא הדבר שעדיין לא הגיע לידו אבל אפשר הוא וקרוב שיגיע לידו כגון שהניח חובות או סחורות ביד מתעסקים או ממון בעיר אחרת והלכה כר"ש:

היה שם מותר. טעמא פירש הר"ב במשנה י' פרק ד':

דינר. בפרק דלקמן משנה ד' מצינו גם כן שיעור דינר ושם אכתוב בשם הרא"ש דלאו דוקא אבל הכא כתב בית יוסף בסימן קי"א וז"ל ומשמע בגמרא דמותר דינר דוקא בעינן אבל פחות מדינר לא הוי מותר ע"כ. ועיין משנה ב' פ"ו דערכין ומ"ש שם. גם במשנה ח' פרק ח' דפאה ומשנה ח' [צ"ל ה'] פ"ט דב"ב: