כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְבֵית אָבִיהָ, גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ לְעוֹלָם. כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ, גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, שֶׁיֵּשׁ בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים שֶׁתַּעֲשֶׂה טוֹבָה כְנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ, גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ לְעוֹלָם. כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ, גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים. מֵתָה, יוֹרְשֶׁיהָ מַזְכִּירִין כְּתֻבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים:

כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא כו': אין מחלוקת בין אחד מהם אם שטר כתובה יוצא מתחת ידה שגובה כתובתה לעולם בכל מקום שתהיה אבל מחלוקתם בשאין שם שטר כתובה והיא תובעת מנה ומאתים שחכמים אומרים שהיא אם היתה בבית בעלה גובה לעולם מפני ששתיקתה מן התביעה אמנם הוא בעבור שהיא ניזונית עמהם מתביישת מהם אבל בבית אביה שתיקתה זה הזמן הארוך אמנם הוא לפי שמחלה כתובתה וכבר בארנו (פ"י הל' א') שיורשיה אין להם כתובה על איזה ענין שיהיה אלא אם נשבעה קודם מיתתה והלכה כחכמים:

כל זמן שהיא בבית אביה. פירש הר"ב והיורשים נתנו לה מזונותיה כו' כ"כ רש"י. ונראה לי דמשום רבנן מפרשי הכי כלומר דכולה מתניתין בנותנין לה מזונות מיירי ואפ"ה לרבנן כשהיא בבית אביה שייך מחילה ולאפוקי מפר"ח שכתב הרא"ש דס"ל דכשניזונת בבית אביה גובה כתובתה לעולם מההוא עובדא דבגמרא דאמטייה לה אכתפיה וחייבוהו בכתובתה אלא כמו שכתב הרא"ש דהתם דוקא שהביא בעצמו שבשביל אותו הכבוד שתקה ולא מחלה וכן דעת הרמב"ם [פט"ז מה"א]:

שתעשה טובה. פירש הר"ב נותנת לחם ומלח כו' ואפילו מרתא בת בייתוס דכתובתה מרובה דלפום גמלא שיחנא. כלומר לפי העושר היו מתנותיה מרובות. גמרא:

וחכמים אומרים כל זמן שהיא בבית בעלה וכו'. א"ל אביי לרב יוסף אתאי קודם שקיעת החמה גובה כתובתה. לאחר שקיעת החמה לא גביא בההוא פורתא אחילתא אמר ליה אין. כל מדת חכמים כן היא [העמידוה יתד ולא תמוט] במ' סאה טובל במ' סאה חסר קורטב אין יכול לטבול בהם ומסקינן בגמרא דמחלוקת כשאין כתובה יוצאה מתחת ידיה כגון במקום שאין כותבין. דאי כתובה בידה דברי הכל דגובה לעולם בין שהיא בבית אביה בין שהיא בבית בעלה והלכה כחכמים:

יורשיה מזכירין כו'. כתב הר"ב ודוקא כשנשבעה וכו' שאין אדם מוריש וכו' מפורש ברפ"י:

מזכירין. הכא ודאי איבעי למתני מזכירין. דאי תני זוכרין הוה משמע אפילו בינם לבין עצמם וליתא. אלא שיתבעו: