מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאָבְדָה דֶרֶךְ שָׂדֵהוּ, אַדְמוֹן אוֹמֵר, יֵלֵךְ בַּקְּצָרָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִקְנֶה לוֹ דֶרֶךְ בְּמֵאָה מָנֶה, אוֹ יִפְרַח בָּאֲוִיר:

מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אומר כו': כשהקיפו שדהו ארבעה בני אדם אדמון אין חולק עם חכמים שכל אחד מהם יכול לומר לו הבא ראיה שיש לך עלי דרך ויהיה לך דרך בשדה שלי וכשהקיפו ג"כ אחד מארבע רוחותיו אין חולקין חכמים על אדמון שהוא יכול לומר לו מכל מקום ארחי גבך אבל המחלוקת שלהם באחד שבא מכח ארבעה שהיו מצרניו שלו מארבע רוחות ארבעה אנשים ומכר כל אחד מהם שדהו ולקח אחד הארבע שדות אדמון אומר יכול לומר לו מ"מ ארחי גבך והרי מחוייב לתת לו דרך הפחותה שבדרכים וחכמים אומרים יכול לומר לו אם תניחני מוטב ואם לאו אקרע שטרי המקח וישוב כל אחד ואחד לשדהו ואין לך ממי שתתבע כמו שבארנו והלכה כחכמים:

ואבדה דרך כו'. עיין ריש קדושין:

יקח לו דרך במאה מנה וכו'. מפרש הר"ב כשהקיפהו אדם אחד שבא מכח ד' בני אדם דמצי אמר ליה אי שתקת שתקת כו' פירש"י ואוזיל גבך כשתקנה הדרך ממני. וכתבו התוספות דזה לפי שסובר שזה יאמר לו לכי תהדר לפיכך הוצרך לפרש שזה אומר אוזיל גבך דהשתא מרוית במה שאינומחזיר להם ולא משמע כלל הלשון כן ועוד דקתני במתניתין יקח לו דרך בק' מנה משמע כמו שירצה מוכר ע"כ. וכן סברתם לעיל פ"י דף צ"ב ע"ב דלא מצי למימר לכי תהדר. וכתב הרא"ש בפ"ק דב"ק לפי שכל דבר שאדם יכול לעשות רואין אותו כאילו הוא כבר עשוי ע"כ. אבל בב"ק פ"ק דף ח' ע"ב כתבו התוספות כפירש"י דיכול לומר לכי תהדר. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואי לא מהדרנא כו' כתב הרא"ש שם דלאו דוקא. שאם היה מחזיר לו השטר לא נתבטל המקח בשביל זה אם לא שיקנה השדה בקנין או שימסור לו השטר ויכתוב לו שטר מכירה קני לך כו'. וכתבו התוספות דהכא אבל הא לא מצי למימר בחד דאתי מכח חד מזבנינא ליה לארבעה דלא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו שלא יוכל להפקיע דינו על ידי מכירתו הואיל וקודם שבאת לידו לא היה ראוי לומר כן. אבל בחד דאתי מכח ד' יכול לומר מהדרנא שטרא למרייהו וזכות הבא על ידו הוא יכול להפקיע ולהעמידו בזכותו שהיה לו קודם שבאו לו אלו שדות לידו ע"כ: