הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, הִיא אוֹמֶרֶת בְּתוּלָה נְשָׂאתַנִי, וְהוּא אוֹמֵר, לֹא כִי אֶלָּא אַלְמָנָה נְשָׂאתִיךְ, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיָּצָאת בְּהִנּוּמָא וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ, כְּתֻבָּתָהּ מָאתָיִם. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, אַף חִלּוּק קְלָיוֹת רְאָיָה:

האשה שנתארמלה או נתגרשה. ותובעת כתובתה:

האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת כו': הינומא מפה [בד"נ הגי' אהל] ממשי היה מנהגם שנושאים בו בתולות מבית אביה לבית בעלה והעיקר בזה הדין כל זמן שנאבדה הכתובה הוא נאמן באמרו אלמנה נשאתיך אלא אם נמצאו עדים שהעידו שנשאת בתולה או ממי שהיה מצוי בחופתה וראה שנעשה לה ממעשה אנשי המקום ההוא שעושין לבתולה ממיני הקישוט או ממיני השחוק וזולת זה והיה מנהגם במקומו של ר' יוחנן חילוק קליות:

אם יש עדים. עיין במשנה דסוף פירקין:

בהינומא. כתב הערוך פי' ר"ח הינומא לשון יון הוא תורה כלומר חוק הבתולות ע"כ. ורש"י פי' למ"ד [קריתא] צעיף וכו' ומתנמנמת בו מתוך שאין עיניה מגולין ולכך נקרא הינומא על שם תנומה:

כתובתה מאתים. כתב הר"ב ואי ליכא סהדי כו' ושטר כתובה אבד בעל מהימן דאע"ג דבמתניתין ו' פ"ק איהי מהימנא התם איהי ברי ואיהו שמא אבל הכא ברי וברי הוא וכ"ת וכי איכא עדים נמי להימניה לבעל במגו דאי בעי אמר פרעתי (דבמקום שכותבין כתובה ואבדה נאמן לומר פרעתי כדמוכח מפירוש הר"ב בסוף פ"ט דב"ב) תירצו התוספות דמגו במקום עדים הוא ע"כ. ובפרק דלעיל מ"ו דהיא נאמנת כתב הר"ב דמשביעין אותה שבועת היסת ואף ע"פ שכתבתי שם שאין לו עליה אלא חרם סתם. הכא ודאי דהיא תובעת עליו ברי משביעין אותו. אבל יש מחלוקת אם השבועה היסת או דאורייתא מפני שהוא מודה מקצת ואין להאריך כאן עיין בזה בא"ה סימן צ"ו. והא דמשמע דכי איכא סהדי ושטר כתובה אבד דגובה מאתים ולא חיישינן דלמא מפקה עדים בהאי ב"ד וגביה והדר מפקא לה לכתובה וגביה בה מתרן בגמרא דקי"ל כר' יוסי מ"ו פ' בתרא דב"ב דס"ל כותבין שובר:

קליות. כשהשבולין לחין מיבשין אותן בתנור והן קליות ומתוקות לעולם. רש"י: