הָעֵדִים שֶׁאָמְרוּ כְּתַב יָדֵינוּ הוּא זֶה, אֲבָל אֲנוּסִים הָיִינוּ, קְטַנִּים הָיִינוּ, פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיִינוּ, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהוּא כְתַב יָדָם אוֹ שֶׁהָיָה כְתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, אֵינָן נֶאֱמָנִין:

הינומא. איכא מאן דאמר חופה של הדס שעושים לבתולות. ואיכא מאן דאמר צעיף שנותנים על העינים ומתנמנמת בו:

העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה כו': אנוסים הוא אונס נפשות כגון שיאמרו פחדנו שיהרגנו אבל אם אמרו אנוסי ממון היינו (או) שפחדנו שאם לא נעיד לו שיקח ממונינו ולכך העדנו לו אינם נאמנים לפי שהעיקר אצלנו אין אדם משים עצמו רשע וכשאומרים שהם הצילו ממונם בממון חבירם הוא רשעה כל שכן כשאמרו שהם לוקחים שוחד מפני זה העדות שאינם נאמנים וכמו כן כשפסלו עצמם בעבירה אינם נאמנים אבל נאמין אותם בכאן באמרם פסולי עדות היינו כשפסלו עצמן מחמת קורבה כגון שיאמרו קרובים היינו באותה שעה ולא היינו ראויין לעדות זה השטר ואמנם קיום העדות כשכתב ידם יוצא ממקום אחר הרי זה יתקיים על שלשה דרכים. הדרך הראשון הוא שיהיה בזה השטר עדים ראובן ושמעון ונראה לקיים חתימתן ממקום אחר שנמצא שטר אחר שיש בו עדים כמו כן לראובן ושמעון והעידו שני עדים שזו חתימת ראובן ושמעון ונמצאת הכתיבה כמו הכתיבה ר"ל חתימת העדים שהם בשטר האחר שהעידו עדים שהיא חתימת פלוני ופלוני שהיא כמו החתימה שאנו רוצים לקיים. והדרך השני שיהיה שטר ובו אלה העדים בעצמם ר"ל ראובן ושמעון שהוחזקו כבר בב"ד ועליו קיום ב"ד והיה כבר קרא עליו ערער ואח"כ הוחזק ומצינו כתיבת זה השטר מקוים ר"ל חתימת העדים כמו החתימה שבשטר שאנו רוצים לקיים הרי זה כמו כן יתקיים בזה הדרך. והדרך השלישי שנמצא שטרי שני שדות במקח וממכר בזה העדות ר"ל באלו העדים בעצמם והלוקחים אכלו פירות אלו השדות שני חזקה גמורים ר"ל שלש שנים בפני המוכרים ולא נפל ערעור ולא הכחשה ולא שום דיחוי בעדות או שהיה כמו כן עדותן בשני שטרות כתובות ונמצא חתימת העדים אשר בשטר שאנו רוצין לקיים כמו חתימתן אשר בשני שטרי שדות או שני שטרי כתובות הרי יתקיים השטר כמו כן ובתנאי שיהיו בשני השטרות שאנו רוצים לקיים מהם שלא ברשות התובע זולת השטר שאנו רוצים לקיימו לפי שאם יהיו השטרות כולם בידו ניחוש שמא דימה הכתב וזייפו:

אנוסים היינו. פירש הר"ב אונס נפשות כו' אבל אונס ממון כו' אינן נאמנין דאין אדם משים את עצמו רשע. והקשו התוספות ממשנה ט' פ"ב דיבמות הרגתיו לא ישא את אשתו הא אחר נושאה וטעמא [כדכתב הר"ב שם] דפלגינן דבוריה וה"נ לפלוג דבוריה. ותירצו דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן כדי לפסול השטר ועוד תירצו תירוצים אחרים. והר"ן מתרץ דהתם מאי דמהימנא לי' גביה נקטינן כדקאמר דהרגתיו שאמת הוא שזה נהרג אבל לגביה דידיה אי איהו הרגו אי לאו מלתא אחריתי היא דמכל מקום לגבי זה שנהרג כדקאמר מהימנינן לי'. אבל הכא דאינהו אמרי דאנוסין היו מחמת ממון היכי נימא דלאו כדקאמרי. דהוי אונס אחר שלא הזכירוהו כלל כי האי גונא מיעקר דבורא הוה ולא מפליג דבורא. ע"כ. ומ"ש הר"ב דאדם קרוב כו' לא לזכות ולא לחובה מסיים רש"י בדיני נפשות ע"כ. כלומר דודאי נאמן על עצמו בדיני ממונות דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי:

פסולי עדות היינו. פירש הר"ב מחמת קורבה. וכתב הר"ן ודקא אמרי היינו. משכחת לה כשהיו קרובים בנשותיהם ונתרחקו:

נאמנין. פירוש כשאמרו בתוך כדי דבור דאל"ה הא הוי ככתב ידם יוצא ממקום אחר הואיל והודו שזה כתב ידם וכן פירש"י בגמ':

יוצא ממקום אחר. פירש הר"ב שהוחזק בב"ד וכתוב בו הנפק. רש"י:

אינן נאמנים. גמרא. דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי [דלא חציף אינש לזיופיה. רש"י פ"ק דגיטין דף ג'. ועיין מ"ש לקמן מ"י בשם התוספות] וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דגבי עדות חדא הגדה כתיבא (ויקרא ה׳:א׳) אם לא יגיד. ועיין מ"ש במ"ג פ"ד דשבועות בשם הר"ן. וכתבו התוספות דמש"ה נמי ליכא לאקשויי דלהימנו במיגו דאי בעי אמרי פרוע הוא דאי נאמנים במגו הוו חוזרים ומגידים ועוד כיון דמקויים הוה מגו במקום עדים ועוד דבשני עדים לא אמרינן מגו. דהיאך נאמר שזה נאמן במגו שגם חבירו היה יכול לומר כך וכך: