אַתְּ תְּהֵא יָתְבָא בְּבֵיתִי וּמִתְּזָנָא מִנִּכְסַי, כָּל יְמֵי מִגַּד אַלְמְנוּתִיךְ בְּבֵיתִי, חַיָּב, שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין. כָּךְ הָיוּ אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם כּוֹתְבִין. אַנְשֵׁי גָלִיל הָיוּ כוֹתְבִין כְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלָיִם. אַנְשֵׁי יְהוּדָה הָיוּ כוֹתְבִין, עַד שֶׁיִּרְצוּ הַיּוֹרְשִׁים לִתֵּן לִיךְ כְּתֻבְּתִיךְ. לְפִיכָךְ אִם רָצוּ הַיּוֹרְשִׁין, נוֹתְנִין לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וּפוֹטְרִין אוֹתָהּ:

את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך כו': ואין הלכה כאנשי יהודה אלא כל זמן שאינה תובעת כתובתה בב"ד ולא תינשא תדור בבית שהיתה דרה בה עם בעלה בחייו והרי היא משתמשת בכל המטלטלין והכלים שהיתה משתמשת בהם עמו בחייו ויתבאר שלימות זה הדין לקמן (פי"ב הלכה ג) ופי' מיגר אלמנותיך בביתי ר"ל אחר מותו:

מיגר. פירש הר"ב משך וכפירש"י. והגירסא בדל"ת וכן הוא במשנה בירושלמי ולשון ארמית הוא וימשכו ויעלו את יוסף (בראשית ל״ז:כ״ח) מתורגם ונגידו:

בביתי. יתירא הוא דבביתי קמא סגי. ואמרינן בגמרא דלהכי תקון למכתב בביתי ב' זימני למדרש בביתי ולא בביקתי כלומר בבית צר וקטן דיכולין היורשים לדחותה מהם [*בשאין לאב אלא ביקתא] ולא קאי דיוקא דבביתי אמזוני דלפי ברכת הבית מיהא יש לה כמו שאכתוב במשנה ג' פרק י"ב:

חייב. פירוש אפילו אם לא כתב לה וקאי על לא כתב דלעיל: