הַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ, וְגֵרְשָׁהּ, אֵרְסָהּ וְנִתְאַרְמְלָה, כְּתֻבָּתָהּ שֶׁלּוֹ. הִשִּׂיאָהּ וְגֵרְשָׁהּ, הִשִּׂיאָהּ וְנִתְאַרְמְלָה, כְּתֻבָּתָהּ שֶׁלָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל אָב. אָמְרוּ לוֹ, מִשֶּׁהִשִּׂיאָהּ, אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ:

מת האב. משעמדה בדין בנערותה, בין בגרה קודם מיתה בין לא בגרה, הרי הן של אחין, דכיון דעמדה בדין זכה בהן אב:

המארס את בתו וגרשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלו כו': רבי יהודה אומר שהכתובה הראשונה שיש לו בה זכות היא של אביה הואיל וברשותו היתה בשעה שנכתבה לה אותה כתובה ואין הלכה כרבי יהודה:

המארס את בתו וגירשה אירסה ונתארמלה [*וכו'. ולא תני ונתארמלה] בתרווייהו דאגב אורחיה [*דק] תנא במלתיה דלא לנקוט בדרך פורענות וסתם ליה כר' דאמר נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא דבתרי הוי חזקה למיהוי קטלנית ואע"ג דבגמרא מדייק הכי אסיפא דהשיאה וכו' העתקתיו ארישא משום דבגמרא נקט בסיפא אליבא דמ"ד דטעמא דמעין גורם ודוקא נשאת. אבל הרמב"ם פכ"א מהא"ב וטוא"ה סימן ט' פסקו כמ"ד דטעמא משום דמזל גרם ואפילו נתארסה ומת לשני ומת לא תנשא ולדידיה איכא למידק מרישא:

כתובתה שלו. כתב הר"ב וקסבר יש כתובה לארוסה וכפירש"י ומסיים הר"ן א"נ בשכתב לה. ע"כ. וכבר כתבתי בזה (במ"ח) [במ"ז] פט"ו דיבמות [ד"ה ומניח] :

אמרו לו. צריך עיון היינו ת"ק: