הַמּוֹשִׁיב אֶת אִשְׁתּוֹ חֶנְוָנִית אוֹ שֶׁמִּנָּהּ אַפּוֹטְרוֹפָּא, הֲרֵי זֶה מַשְׁבִּיעָהּ כָּל זְמָן שֶׁיִּרְצֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עַל פִּלְכָּהּ וְעַל עִסָּתָהּ:

המושיב את אשתו חנונית או שמינה אפוטרופא הרי זה משביעה כו': חנונית שיניחנה בחנותו כדי שתקנה ותמכור לו. ואפוטרופא ממונה לעמוד למשא ומתן ולהתעסק בממונו וכמו כן אם הניח ממונו או סחורתו בידה ישביענה כל זמן שירצה שבועת התורה בטענת שמא ויגלגל עליה פלכה ועיסתה ר"ל שהיא לא עשתה לו אונאה בפלכה ועיסתה ואין נשבעת לכתחלה על פלכה ועיסתה לפי שאין הלכה כר' אליעזר:

המושיב את אשתו חנונית וכו'. והאי דינא לאו דוקא באשתו דכל אדם נמי שמינה אותו אפוטרופא משביעו כל זמן שירצה. כדתנן בפרק כל הנשבעים ואלו נשבעים שלא בטענה כו' והאפוטרופין ונקט אשתו לרבותא דלא תימא כיון שיש לה להשביעה כשתתבע כתובתה דלא תשבע אלא לבסוף וכסברתיה דר"ש בסיפא [דמתניתין ח'] דאינה תובעת כתובתה אין היורשים משביעין אותה על אפוטרופא. הר"ן:

משביעה. שלא עיכבה משלו כלום. רש"י. וכתב הר"ב ויכול לגלגל שלא עשתה אונאה על פלכה וכו' וכן לשון הרמב"ם ולישנא דאונאה כלומר שהונית אותו שלא נתנה לו הכל ולא שיש בזה קפידה בין שתות לפחות משתות כדין האונאה ובלא גלגול לא תקינו להשביעה על פלכה ועיסתה ומפרש טעמא בברייתא בגמרא דאין אדם דר עם נחש בכפיפה [בתוך קופה] אחת: