אֵין בּוֹדְקִין לֹא מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה, וְלֹא מִן הַדּוּכָן וּלְמַעְלָה, וְלֹא מִן סַנְהֶדְרִין וּלְמָעְלָה. וְכֹל שֶׁהֻחְזְקוּ אֲבוֹתָיו מִשּׁוֹטְרֵי הָרַבִּים וְגַבָּאֵי צְדָקָה, מַשִּׂיאִין לַכְּהֻנָּה וְאֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחֲרֵיהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיָה חָתוּם עֵד בָּעַרְכֵי הַיְשָׁנָה שֶׁל צִפּוֹרִי. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיָה מֻכְתָּב בְּאִסְטְרַטְיָא שֶׁל מֶלֶךְ:

שתוקי ואסופי. מפרש להו ואזיל:

אין בודקין לא מן המזבח ולמעלה כו': נתבאר בסוף מדות סנהדרי גדולה היו מלאכתן לבדוק כל כהן כשר עובד ושנמצא בו פסול מרחיקין אותו וכמו כן הדוכן שהיו אומרים עליהם הלוים השיר בודקין ואחר כך מעלין וכמו כן הסנהדרין לא היו אלא כהנים לוים וישראלים מיוחסין ואנו עתידין לבאר זה במסכת סנהדרין לפי שנאמר בהן והתיצבו שם עמך בדומין לך בחכמה ובאמונה וביחס. ושוטרי הרבים אמנם זה בירושלים לפי שהם לא היו ממנין על עצמן לדיינים אלא מיוחס ואפילו לדיני ממונות. וגבאי צדקה הם במריבה עם בני אדם תמיד מפני שמטריחים בני אדם בנתינת הצדקה כמו שהעיקר אצלינו ממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת ואילו היה בהם פסלנות היו פוסלין אותו בו ויהיה הדבר נשמע: וערכי הישנה של צפורי לא היה מעיד בה אלא מיוחס. ואסטרטיא של מלך פנקס הגייסות שהיו יוצאין למלחמה עם מלכי בית דוד לפי שהם לא היו מוציאין למלחמה אלא מיוחס כדי שתהא זכות אבותם מסייעתן:

אין בודקין לא מן המזבח וכו'. כתב הר"ב התחיל וכו' ומצא שאבי אביה שמש כו' וכן לשון רש"י וה"ה באביה שא"צ לבדוק עוד לא באמו ולא באם [אם] אביה וכן בכל אב:

מן המזבח ולמעלה. הקשו בתוס' למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין שכתבתי במשנה ח' פרק ב' דכתובות דמתני' דלא כוותיה. ותירצו דהכא רבותא קמ"ל דמיירי אפי' בעבודות הכשירות בזרים כגון שחיטה או הפשט. אע"ג דשחיטה כשרה בנשים ובעבדים היינו דיעבד אבל לכתחלה לא עבדי כי אם כשרים מיוחסים ע"כ. ודוחק הוא שא"כ זה שמצאוהו עובד יהיה דוקא לכתחילה ומאין נדע זה. היתכן לומר שמצוים לשחוט ולהפשיט בכל פעם ופעם ובפ"ב דכתובות דף כ"ד תירצו עוד תירוץ אחר דתרומה בכלל מזבח. אבל לשון הר"ב ששמש ע"ג מזבח. וגם לתירוץ הראשון קשיא לשון ע"ג שכתב הר"ב שאין במשמעו אלא עבודות הכהנים שהם ע"ג המזבח. ועוד הקשו שם בתוס' אמאי לא חשיב ספר תורה שקרא בחזקת כהן וי"ל דאיכא למימר תנא ושייר ס"ת ותרומה ונשיאת כפים וכן לשטרות דאיכא דסבר דמכולהו מעלין ע"כ:

[*ולא מן הדוכן ולמעלה. דאמר מר ששם היו יושבין סנהדרי גדולה מיחסי כהונה מיחסי לויה. גמ'. ועיין בסוף מסכת מדות]:

ולא מן הסנהדרין ולמעלה. כתב הר"ב בירושלים ותימה לי דהא תנן במשנה ב' פ"ד דסנהדרין דאין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלח המשיאים לכהונה. וכיון שהסנהדרין היו דנין דיני נפשות כדתנן במשנה ד' פ"ק דסנהדרין א"כ אין הכל כשרים לה וכל עיר שיש בה ק"ך ראויה לסנהדרין כדתנן התם ספ"ק. אלא עיקרא דמילתא דסנהדרין בכל מקום ומקום יהיו מיוחסין. ותנאי דבירושלים לא אמרו בגמ' אלא בשוטרי הרבים משום דבמשנה ב' פ"ד דסנהדרין תנן דהכל כשרים לדון דיני ממונות ומפרשינן ואפי' ממזר. לפיכך מוקמי' מתני' דהכא בירושלים והשתא קרא דוהתיצבו שם עמך לא אתא כלל אשוטרי הרבים דא"כ בכ"מ ומקום. אלא אסנהדרין קאי. ובגמ' הקשו היכי מצי למילף מהאי קרא דוהתיצבו שם עמך דדלמא משום שכינה דלנבואה נאספו כדכתיב (במדבר י״א:י״ז) ואצלתי מן הרוח וגו'. אבל סנהדרין שהן לדון כגון סנהדרי דיתרו לא ומסיק דילפינן מונשאו אתך בדומין לך דהאי קרא בסנהדרי דיתרו כתיב וכ"פ הר"ב במשנה ב' פ"ד דסנהדרין וכדמסיק נמי התם בגמ'. אבל הרמב"ם בפירושו כתב ג"כ קרא דוהתיצבו וכ"כ עוד הר"ב גם הרמב"ם במשנה ד' פ"ק דהוריות וגם שם בגמ' מסקינן כי הכא. ומצאתי בכסף משנה פ"ב מה' סנהדרין ששם כתב ג"כ הרמב"ם לקרא דוהתיצבו והקשה הכ"מ דהא מהאי קרא ליכא למילף כדדייק בגמ' דדלמא משום שכינה וכתב שאפשר לומר דס"ל דהאי קושיא לא הויא אלא אליבא דרבי יהודה ולא אליבא דרבנן דאמרי בספ"ק דסנהדרין סנהדרי גדולה של ע"א ואמרינן התם ור"י עמך משום שכינה משמע ע"כ. ועיין מ"ש בספ"ק דסנהדרין:

משוטרי הרבים. היינו דפי' הר"ב שדנין דיני ממונות וכן מבואר בפירש"י והרמב"ם:

מי שחתום עד בערכי הישנה. כתב הר"ב שהיו עורכין ומסדרין היוחסין וז"ל רש"י בערכי שהיה כתוב בסדרי הדיינין שהיו רגילין לייחס את הראוים לדון שהיו מיוחסין וכותבין על הסדר פלוני ופלוני מיוחסין הן שאין רגילים בני המקום למנות דיין שאינו מיוחס ע"כ. ונ"ל דלא גרס עד והכי מסתבר דלא אשכחן שיהא ממזר פסול לעדות אבל ל' הרמב"ם וערכי הישנה של ציפורי לא היה מעיד בה אלא מיוחס:

מי שהיה מוכתב באסטרטיא של מלך. דאמר קרא (ד"ה א' ז') והתיחשם בצבא המלחמה גמ'. ומה שפי' הר"ב שתהא זכותן וזכות אבותם מסייעתן. הכי איתא בגמ' ותמיהני מה זכות עצמו ביחס ובפירש"י שתסייעם זכות אבותם. וגם בפי' הרמב"ם שתהא זכות אבותן מסייעתן [*ונ"ל ליישב דמאי דאיתא בגמ' שזכותן היינו לומר דכמו שמצינו דבעינן זכותן. ואליבא דר"י הגלילי. ור' יוסי דמ"ה פ"ח דסוטה. דפירש איש הירא ורך הלבב. זה המתירא מעבירות שבידו וכו'. הכי נמי הצריך דוד המלך ע"ה שיהיה להם ג"כ זכות אבותם]: