אינן כלאים זה בזה. לפי שכשהשחיתו דור המבול את דרכם היתה הארץ גם היא מזנה את פירותיה והיו זורעים חטים ומוציאה זונין, הלכך לא הוי כלאים עם החטים. אבל עם שאר מיני תבואה הוי כלאים, ואף על גב דלא חזי למאכל אדם מכל מקום כיון שמוליכים אותו ממקום למקום למאכל יונים הוו כלאים:
הקשות. הם הקשואין הירוקין ונקראין אלפקון:
והמלפפון. הם קשואים לבנים ונקראים בלשון ערב פיא"ר:
חזרת וחזרת גלים. החסא הגנית והחסא ההררית:
עולשין ועולשי שדה. נקרא אל הנדבא הפרדסי והמדברי:
כרישין וכרישי שדה. הכרתי הגני והמדברי:
כסבר וכסבר שדה. גני ומדברי:
חרדל וחרדל מצרי. חרדל המדינה והמצרי:
דלעת המצרית. ידוע:
הרמוצה. רמוצה הוא תואר לדלעת ר"ל דלעת רמוצה והוא מין ממיני הדלועין וטעמו מר ואין ראוי לאוכלו עד שיטמנהו באפר חם ושם האפר החם שיש בו שארית מן האש רמץ ועל כן נקראת זו הדלעת רמוצה: ומה שאמר בכאן החרוב אינם החרובין אבל הוא מין מן הפול המצרי ושמו חרוב וכן פירשה הגמרא ואין הלכה כר"י:
[* כרישים. פי' הר"ב בלע"ז פורו"ש. ובאו"ה ריש שער ל"ח כתב שקורין לאוי"ך ונכתב בגליון ובלע"ז פאר"י. והם דומים קצת לבצלים ולשומים בהיותם ירוקים עדיין כלומר שלא נתייבשו עדיין ע"כ. ושם לאוי"ך הוא ידוע בלשון אשכנז]:
והרמוצה. פי' הר"ב דלעת מרה שממתקים אותה ברמץ וכו'. ירושלמי. וכתב הר"ש ובבבלי לא קיימא הך מילתא דאמרינן בפרק הנודר מן המבושל (נדרים דף נא.) מאי הרמוצה אמר שמואל קרי קקזאי (דלועים של אותו מקום שחינם מתבשלים לעולם יפה) רב אשי אמר דלעת הטמונה ברמץ איתבי' רבינא לרב אשי רבי נחמיה אמר דלעת מצרית כלאים עם הרמוצה תיובתא ע"כ. לפירוש רש"י ור"ן דבנדרים הוי תיובתא דהתם קושיא לפירוש דהכא שמפרשים דמדברי ר' נחמיה משמע דרמוצה מין דלעת שנקרא רמוצה. אבל לפירוש הרא"ש דהתם ניחא הירושלמי עם הבבלי שכך כתב אלמא מין בפני עצמו הנקרא כן על שם שמאותן המינין רגילין לטמון ברמץ אבל שאר מיני דלועים אינם נקראים כך אפילו אם טומנין אותם ברמץ ע"כ. ובירושלמי אהך ברייתא דר' נחמיה איתא הכי והרמוצה אמר רבי חנינא כמין דלעת מרה היא והן ממתקין אותה ברמן. ויש עכשיו לפרש דברי הר"ב דר"ל כך דלעת מרה וכו' ואותו המין שהוא כך וטומנים ברמץ בה עסקינן והיא היא הנקראת רמוצה וכן נפרש דבריו בנדרים אע"פ שלשם אינם סובלים הפירוש כל כך איכא למימר דסמך אדהכא:
