הָיָה רֹאשׁ תּוֹר חִטִּים נִכְנָס בְּתוֹךְ שֶׁל שְׂעוֹרִים, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּסוֹף שָׂדֵהוּ. שֶׁלּוֹ חִטִּים וְשֶׁל חֲבֵרוֹ מִין אַחֵר, מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. שֶׁלּוֹ חִטִּים וְשֶׁל חֲבֵרוֹ חִטִּים, מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ תֶּלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן, וְלֹא תֶלֶם שֶׁל מִין אַחֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד זֶרַע פִּשְׁתָּן וְאֶחָד כָּל הַמִּינִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בְּאֶמְצַע שָׂדֵהוּ מֻתָּר לִבְדֹּק בְּתֶלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן:

תור שם העדי שישימו הנשים באזניהם כמו תורי זהב נעשה לך (שיר השירים א׳:י״א) ותבניתו משולש כמו זה וע"כ יקרא הזוית המחודדת מכל תבנית ראש תור וענין מה שאמ' היה ראש תור הוא על דמות זאת הצור' אחר כן אמר כשתהיה שדהו זרועה מחטה ושל חבירו מין אחר מותר לו לזרוע בשדהו הזרועה חטים מן המין ההוא אשר בשדה חבירו וזה ענין שאמר לסמוך לו ובלבד שיסמכהו לשדה חבירו מפני שהוא נראה סוף שדה חבירו אחר שהוא ממינו:

אבל אם היתה שדהו ושדה חבירו זרועה חטים אסור לזרוע ביניהם אלא שורה של פשתן בלבד והטעם שכל מי שיראהו ידע שלא נזרע אלא להבחין בו השדה אם יצליח לזרוע בו פשתן ואם לאו שאין אדם זורע תלם אחד של פשתן מפני שהוא מעט ולא יצא ממנו שום תועלת אבל אם יזרע תלם של מין אחר יראה שהוא כלאים ונאמר שהוא לא זרעו אלא ליהנות ממנו ולא היה צריך מהמין הזה אלא לזאת השורה: "

ורבי שמעון אומר אחד הפשתן ואחד כל המינין אסור מפני שאפשר שיאמרו עליו שהוא לא היה צריך מן הפשתן יותר מזה השיעור: ואמר ר' יוסי שאפי' באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן ר"ל לבדוק ולנסות ולהבחין השדה ואינו חושש ר' יוסי למראית העין ואע"פ שהוא דומה ככלאים אמר שהוא מותר וחכמים חוששין למראית העין מפני זה אסור להבחין את השדה בתלם של פשתן אלא בסוף השדה ואין הלכה כר' יוסי ולא כרבי שמעון:

ראש תור. כתב הר"ב ועל שמו קורין זוית המחודדת ראש תור. ור"ל מכל איזה תבנית שתהיה בין משולש בין מרובע או שאר תבנית וכן מבואר בפירוש הרמב"ם:

נכנס בתוך של שעורים מותר. כבר כתבתי בסוף פ"ק בשם כ"מ דמן התורה לא נאסר אלא כשזורע במפולת יד ורבנן אסרו שלא במפולת יד כ"מ שיש מראית עין ולפיכך התירו על הרבה דרכים:

מפני שהוא נראה כסוף שדהו. וכן בלשון הרמב"ם וכ"ף כסוף צריך ביאור. ואפשר דמדנכנס הראש תור בשדה השנייה נחשבת הכניסה בכלל אותה שדה שהרי בה היא הלכך כשאנו מתירין ונחשבה מכלל השדה שממנו יצאה עלינו לומר שנראית כסוף שדה שיוצאה ממנו. אבל אין לנו לומר שהיא סוף שדה ממש שהרי היא בכלל השדה שבו נכנסה:

מותר לסמוך לו. פירש הר"ב אצל שדה חטין שלו. ומסיים הרמב"ם ובלבד שיסמכהו לשדה חבירו:

שלו חטים ושל חברו חטים מותר לסמוך לו וכו'. ולא הוי משום מראית העין כמו באמצע שדהו. ולהכי תנן ושל חברו חטים דאילו ממין אחר משלו לא הוה מצי למתני ולא תלם של מין אחר דהא מותר לסמוך לו מאותו המין ובכ"מ בשם הר"י קורקוס דלרבותא דלא של מין אחר נקט הכי:

של פשתן. פירש הר"ב שהרואה יודע שלא זרעוהו שם אלא כדי לבדוק שדהו. ומסיים הרמב"ם בפ"ג מהלכות כלאים ונמצא כזורע להשחתה. ובירושלמי הביאו הר"ש דאף תנא קמא דוקא במתכוין לבדוק שרי ומכל מקום אסור באמצע שדהו מפני מראית עין ובדפוס הירושלמי הגירסא משובשת: