הָיָה עוֹבֵר בַּכֶּרֶם וְנָפְלוּ מִמֶּנּוּ זְרָעִים, אוֹ שֶׁיָּצְאוּ עִם הַזְּבָלִים אוֹ עִם הַמַּיִם, הַזּוֹרֵעַ וְסִעֲרַתּוּ הָרוּחַ לַאֲחוֹרָיו, מֻתָּר. סִעֲרַתּוּ הָרוּחַ לְפָנָיו, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם עֲשָׂבִים, יוֹפַךְ. וְאִם אָבִיב, יְנַפֵּץ. וְאִם הֵבִיאָה דָגָן, תִּדָּלֵק:

אמר הכתוב (דברים כ״ב:ט׳) פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ובא בקבלה פרט לשנפלו ממנו זרעים או שיצאו עם הזבלים או עם המים שלא זרע כלום אבל נזרע מאליו מבלי כוונתו:

וסיערתו הרוח לאחריו. הוא שיתפזר הזרע לאחריו ויפול בכרם והוא אנוס ומפני כן אינו מקדש: ואם יפזרהו הרוח לפניו והוא רואה אותו חייב להסיר אותו ואם צמח ונעשה עשב כגון שחת יהפך הארץ ודי לו ואם נעשה אביב ינפצהו ויוציא החטה לצד אחר ויהיה אסור בהנאה ויהנה בתבן ואם נתכוון לעזוב אותו עד שצמח ויהיה זרע ראוי לקצור ולדוש יהיה הכל נשרף ואסור בהנאה ואפי' התבן מפני שכך דין כלאי הכרם להשרף הוא שאמר הכתוב (שם) פן תקדש המלאה ותרגומו דלמא תיתוקד והלכה כר' מאיר:

[*לאחריו מותר. פירש הר"ב דשלא בכונה היה וכו'. וכתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות כלאים וחייב לעקור כשיראה ואם קיימן הרי זה קדש ע"כ]:

ינפץ. כתב הר"ב והקשין מותרים וכן כתב הרמב"ם בפירושו ואתיא כר' אושעיא בירושלמי. אבל בחיבורו פ"ה פסק כר' יוחנן דהכל אסור בהנאה. ודתנן ינפץ תירץ בירוש' משום דיותר ראוי לקבורה בעודו אביב ולח משהוא ראוי לשרפה ותנן בפרק קמא דתמורה כלאי הכרם שדרכו לישרף ישרף שדרכו ליקבר יקבר:

ואם הביאה דגן. לשון הר"ש דהיינו שהביאה שליש. ועיין פ"ז משנה ז ובסופו:

תדלק. לשון הרמב"ם הוא שאמר הכתוב (דברים כג) פן תקדש המלאה. ותרגומו דלמא תתוקד ע"כ. [*וכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות כלאים ואם ראה אותן וקיימן הרי אלו ישרפו עם הגפנים הסמוכים להם ע"כ]. ועיין מ"ש רפ"ח: