הַפְּרוּטִיּוֹת אֲסוּרוֹת, וְהָרַמָּךְ מֻתָּר. וְאַדְנֵי הַשָּׂדֶה, חַיָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְטַמְּאוֹת בָּאֹהֶל כָּאָדָם. הַקֻּפָּד וְחֻלְדַּת הַסְּנָיִים, חַיָּה. חֻלְדַּת הַסְּנָיִים, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְטַמֵּא כַזַּיִת בְּמַשָּׂא, וְכָעֲדָשָׁה בְּמַגָּע:

אלא להרביע. להכניס כמכחול בשפופרת, אבל מותר להכניס לדיר ולהעמיד זה אצל זה שני מינים זכר ממין זה ונקבה ממין אחר:

והרמך. הוא מין ממיני הסוסים וכמדומה לי שהוא חלוש התאוה שיש מין הסוסים חלושי תאוה. ומה שאמר בענין זה אסורות ומותרות ר"ל שאסור לעשות הרכבה או שיהיה מותר:

ואדני השדה. הם חיות הדומות לבני אדם ואומרים המספרים חדושי העולם שהוא מדבר דברים רבים שאינם מובנים ודבורו דומה לדבור אדם ושמו אלנאנס בלשון ערב ומגידים מעניניו בספרים דברים רבים:

וקופד. נקרא בערבי קנפוד:

וחולדת הסניים. חיה דומה לחולדה ממיני השועלים. ומן העקרים שיתבארו לך במקומן בע"ה שהשרץ והוא כל אחד משמנה שרצים הנזכרים בתורה כענין שאמ' החולד והעכבר לא יטמא במשא אבל הוא מטמא במגע בלבד והנבלה תטמא במגע ובמשא והשרץ יטמא בכעדשה והנבלה תטמא בכזית על כן אמר ר' יוסי שבית שמאי היו מסופקין בחולדת הסניים אם הוא שרץ משמנה שרצים והוא ממין החולד או הוא ממין חיה והיו דנין עליו לחומרא ונותנין עליו חומרי הנבלה ואמרו מטמא בכזית במשא כמו נבלה ונותנין עליו ג"כ חומרי השרץ ואמרו שהוא מטמא בכעדשה במגע כשרץ ואין הלכה כר' יוסי בשני דבריו:

ואדני השדה חיה. עי' במשנה דלקמן. וכתב הר"ב ואין כל בריה רשאה לקרב אליו. לשון הר"ש כמלא החבל. [*ועיין בפירוש הר"ב במשנה ז פרק ז דסנהדרין]:

כזית במשא. פירש הר"ב כנבלת בהמה דחיה בכלל בהמה כדאיתא בפרק בהמה המקשה: