הַלְּבָדִים אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שׁוּעִים. פִּיו שֶׁל צֶמֶר בְּשֶׁל פִּשְׁתָּן אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם חוֹזְרִין כָּאָרִיג. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְשִׁיחוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן אֲסוּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹלֵל עַד שֶׁלֹּא קוֹשֵׁר. לֹא יִקְשֹׁר סֶרֶט שֶׁל צֶמֶר בְּשֶׁל פִּשְׁתָּן לַחְגֹּר בּוֹ אֶת מָתְנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהָרְצוּעָה בָאֶמְצַע:

לבדים. הם יריעות הצמר שאינן ארוגות אלא טרופות ונקרא בלשון ערב לבד:

ופיף של צמר בשל פשתן. עבותות של צמר ופשתן מפני שיתערבו חוטים אלו עם אלו כהתערב באריגה:

משיחות של ארגמן. עבותות של ארגמן מנהג עושיהן לקבץ בהם רבות ולקשור אותם מחוטי פשתן והוא אומר שהם כלאים שהחוט ההוא יפתל אותו עם הארגמן ואז יקשור בו ובמעשה ההוא שהוא פותל יהיה טווי וזה ענין שאמר מולל עד שלא קושר:

וסרט של צמר בשל פשתן. הוא להדביק מחגרת או אזור או אבנט מצמר ואחד מפשתן ברצועות עור בין שניהן כדי שיקשור קצה עור באזור הצמר וקצה האחר באזור הפשתן ומכאן שאסור לתפור בגד צמר בבגד פשתים ואפי' בחוטי משי או בחוטי צמר גפן וכל זה כלאים מדרבנן כמו שזכרתי לך ואין הלכה כר"י:

[*משיחות. פירש הר"ב יתירים וחבלים עיין מ"ש במשנה ח פ"ג דסוכה]:

[*אף על פי שהרצועה באמצע. כ' הר"ב שהרי מעשי' בכל יום והרא"ש כתב דהך שרי טפי ע"ש במס' נדה פרק האשה]: