הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים, אוֹ חַיָּה לִבְשַׂר תַּאֲוָה, יָצָא הָעוֹר לְחֻלִּין, אַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹר מְרֻבֶּה עַל הַבָּשָׂר. כַּדֵּי יַיִן סְתוּמוֹת, מְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִמְכֹּר סְתוּמוֹת, יָצָא קַנְקַן לְחֻלִּין. הָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים, יָצְאוּ קְלִפֵּיהֶם לְחֻלִּין. הַתֶּמֶד, עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ, אֵינוֹ נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. וּמִשֶּׁהֶחְמִיץ, נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר:

ואין שוקלין כנגדו. סלע של חולין כנגד סלע של מעשר שני, משום בזוי מצוה:

מותר לקנות בהמה לזבחי שלמים ממעות מעשר שני כי זבחי שלמים אוכלין אותם בעליהם כמו שביאר הכתוב ובשר תאוה הם זבחי חולין שאמר הש"י בהם כי תאוה נפשך לאכול בשר:

וקנקן שם הכלי המכיל את המשקה וזה שאמר יצא העור והקנקן לחולין יתקיים כשאין המוכר יודע בסחורה כי אינו חושב שמכר אלא הבשר והיין בלבד ואינו מקפיד על העור והקנקן ולפיכך יצאו לחולין לפי שלא קנאו במעות מעשר שני אבל אם קנאו מסוחר שיודע דמי הבשר והעור לא יצא העור לחולין והוא אמרם הדא דתימא כשיהיה המוכר הדיוט אבל היה אומן נעשה כמוכר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. וכבר בארנו כי התמד הוא פסולת הענבים שנותנין עליהם מים ומניחין אותן זמן ידוע ונעשה חומץ וקודם שיהיה חומץ הוא כמו המים שאסור לקנותו בכסף מעשר וכשנעשה חומץ נקנה בכסף מעשר כמו שנקנין שאר המאכלים:

[*יצא העור לחולין. לשון הר"ש וכולהו נפקא לן בריש פ"ב דעירובין דתניא בן בג בג [אומר] בבקר מלמד שלוקחים בקר על גב עורו [ויצא העור לחולין ואין צריך למכרו ולחזור ולאכלו בירושלים] ובצאן מלמד שלוקחים צאן על גבי גיזתה [פירש"י אע"ג דאיכא תרתי עור וגיזה דנפקו לחולין ע"כ] ביין מלמד שלוקחים יין על גבי קנקנו. ובשכר מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ. ומיתורא דבי"ת דריש. וכך מסקי התוספות דהתם דמיתורא דביתי"ן דריש. דפרטי צריכין לכלל ופרט וכלל כדפי' הר"ב לקמן משנה ה וכתב עוד הר"ש דחיה לבשר תאוה דנקנה אגב העור וקליפי אגוזים ילפינן במה מצינו]:

מקום שדרכן למכור סתומות*). [*כלומר שמוכרין הקנקן עם היין. לשון הפירוש שהזכרתי]:

התמד. פי' הר"ב פסולת של ענבים וכו'. ובפרק בתרא דמעשרות משנה ו מפרש דכן בשמרים:

אינו נלקח בכסף מעשר. לשון הר"ב דחשיב כמו מים. ואנן בעינן פרי מפרי וגדולי קרקע. ולקמן במשנה ה הביא הר"ב. וכן הרמב"ם ברייתא דממעיט מים ומלח מגדולי קרקע ופירש הרמב"ם שהמים יסוד פשוט הם. והמלח אדמה שרופה ע"כ. אבל הך דהכא ברייתא בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ"ז.) ובפרק מרובה (בבא קמא דף סג.) והכי נמי איתא פ' ג' מינים (נזיר דף לה.) וצריך לומר דהך ברייתא סברה שאע"פ שהמים נקוים מתחת לארץ ככתוב במעשה בראשית ולא מקרקע גדלי מ"מ הואיל ונובעים הם מהארץ ונראין לעין כאילו גדלים ורבים מן הקרקע אצטריך למעוטינהו משום דלא הוו פרי מפרי. וכן לאותו המלח שהוא מים שרופים [*ומ"מ קשיא בין להר"ב בין להרמב"ם דלא ה"ל להביא ברייתא זו דממעטת אף דגים דממים גדלים ונזונים. אלא הברייתא דדרשה ברבוי ומיעוט דלא ממעט אלא מים ומלח כדאיתא התם לחד מ"ד. ומיהו לדידיה נמי כשיש במים ומלח המעורבים שומן דגים מותר ואע"ג דלא קאמר טעמא מ"מ פרי מפרי הוא והיינו טעמא דרש"י שכתב במתני' [ברפ"ג דעירובין] דמים ומלח אסור דלאו פרי מפרי הוא ולא כתב לגדולי קרקע. וכן בגמ' אדאמרינן דמים ומלח מעורבים נמי לא דבעינן פרי מפרש רש"י דדריש כלל ופרט. ונ"ל דזה שאמרו במתני' דלאו פרי מפרי הוא. לא דמאן דדריש ברבוי ומיעוט סבירא ליה שצריך פרי מפרי אלא דממילא כך הוא]: וגידולי קרקע. עיין מה שכתבתי במ"ב פ"ז דבבא מציעא: