בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְפַתֵּחַ וּמְעָרֶה לַגַּת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְפַתֵּחַ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעָרוֹת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִמְכֹּר סְתוּמוֹת. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִמְכֹּר פְּתוּחוֹת, לֹא יָצָא קַנְקַן לְחֻלִּין. אֲבָל אִם רָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לִמְכֹּר בְּמִדָּה, יָצָא קַנְקַן לְחֻלִּין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, חָבִית זוֹ אֲנִי מוֹכֵר לְךָ חוּץ מִקַּנְקַנִּים, יָצָא קַנְקַן לְחֻלִּין:

עיקר ההלכה כי כשמכר אדם יין בירושלים וקנה ממנו במעות מעשר שני בש"א שפותחין הקנקנים ומערין אותן מה שבהן לגת ומוכר לגת ואז יצאו הקנקנים לחולין אבל אם מכר היין והוא בקנקניו לא יצא קנקן לחולין ואמר ב"ה שאם היה דרכו למכור אותם הקנקנים סתומות ומוכרן פתוחות יצא קנקן לחולין ואינו צריך לערות ואז ימכור לפי שכיון שפתחם גלה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן ואם מכר במדה ואמר מדת כך וכך בכך וכך דמים יצא קנקן לחולין אפילו היו סתומות ודברי ר"ש אמת ואין עליו חולק:

במקום שדרכן למכור סתומות. פי' הר"ב דכה"ג בירושלים הקנקן טפלה ליין כדתנן לעיל בפ"ק. מ"ג וכלומר שלא הקפיד על הקנקן כשקנאו ולפיכך אין צריך לאכול כנגד דמי הקנקן. והכי נמי בגבולים קנה מעשר לקנקנים כשקרא שם בסתומות. אבל במקום שדרכן למכור פתוחות דבירושלים לא יצא הקנקן לחולין אף כשמכרן סתומות כדתנן לעיל בפ"ק מ"ד וצריך שיאכל כנגד דמי הקנקן. לפי שהוציא מעות מעשר שני בקנקן עצמו שלא נעשה טפל ליין. הלכך אף בגבולין אע"פ שקרא שם לאחר שגפן וסתמן הואיל ודרך המקום למכור פתוחות. ואין הקנקן טפל ליין לא קנה קריאת שם מעשר לקנקן. וכפירוש הר"ב כן פירש הר"ש. וקשה דלפירושם לא יצא לחולין דתנן קאי אקונה במעות מעשר בירושלים דפ"ק ועיקר דינא דאנן קיימין ביה חסר מן הספר [*ועוד דבמה דברים אמורים לא קאי אדסמיך ליה]. והרמב"ם מפרש לכולה מתני' לענין המוכר ליין במעות מעשר שני דלבית שמאי כשפותח ומערה גילה דעתו שאינו מוכר הקנקן ויצא הקנקן לחולין ולבית הלל סגי בפתיחה לגלות דעתו שאינו מוכר הקנקן. ובמה דברים אמורים במקום שדרכן למכור סתומות. אבל במקום שדרכן למכור פתוחות מודים בית הלל דכשלא עירה מכר ג"כ הקנקן. ותימה ממתני' ג בפ"ק סתומות במקום שדרכן למכור סתומות יצא קנקן לחולין. ופירש שם לענין שלא קנאו בדמי מעשר שני לקנקן והכא הוי הדין דדוקא כשפתחו אף לבית הלל. [*ועיין עוד לקמן]. ובחבורו ריש פ"ח מפרש לענין דתנן בפ"ק כדי יין סתומות מקום שדרכן למכור סתומות יצא קנקן לחולין. וקאמרי ב"ש דלא מקרי פתוחות אלא עד שיפתח ויערה לגת. וב"ה קאמרי שאין צריך לערות וקאמר מתני' בד"א שצריך לב"ה מיהא לפתוח במקום שדרכן למכור סתומות אבל במקום שדרכן למכור פתוחות אפילו מכרן סתומות לא יצא הקנקן לחולין. והשיגו הראב"ד דמשמע דמפתח ומערה כדי שלא יצא לחולין. וכן כתב הרמב"ם שם בהדיא ולמה זה כי מה הנאה יש לו במה שלא יצא לחולין. וכתב הכ"מ וי"ל דלא משום שיהא לו הנאה בדבר אלא אם רצה שלא יצא הקנקן לחולין פותח וכו'. ובשם ספר הבתים מצאתי יראה כי דעת הר"ב כדי שלא יצא לחולין שלא יהא נבלע עם היין שכיון שפתחן גילה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן. עכ"ל:

[*אבל אם רצה וכו' יצא קנקן לחולין. לשון הר"ב ואפילו הקנקנים סתומות. מדברי הרמב"ם שבפירושו העתיק כן. וכבר כתבתי לעיל דמצריך לבית הלל שיפתח ואז יצא הקנקן לחולין. והקשיתי לשאול דהוא דלא כסתמא דפ"ק. והר"ב דלא פי' כן בדב"ה כדפי' הרמב"ם הוה ליה לכתוב ואפי' הקנקנים פתוחות. אבל הואיל ודבריו מל' הרמב"ם הן והתם ודאי הלשון סתומות לכך לא הגהתי. ודברי הר"ש דחוקים דמפרש דקאי אמשגפן קרא שם וקאמר דאם מוכר במדה דהיינו כאומן דכתב הר"ב בפ"ק דקפיד אכלי והלכך אף אם משגפן קרא שם יצא קנקן לחולין דהא קפיד אכלי אלא אם כן שרוצה להחמיר] [ע"ע]: