הַיַּיִן, מִשֶּׁיְּקַפֶּה. אַף עַל פִּי שֶׁקִּפָּה, קוֹלֵט מִן הַגַּת הָעֶלְיוֹנָה וּמִן הַצִּנּוֹר, וְשׁוֹתֶה. הַשֶּׁמֶן, מִשֶּׁיֵּרֵד לָעוּקָה. אַף עַל פִּי שֶׁיָּרַד, נוֹטֵל מִן הֶעָקָל וּמִבֵּין הַמָּמָל וּמִבֵּין הַפַּצִּים, וְנוֹתֵן לַחֲמִטָּה וְלַתַּמְחוּי, אֲבָל לֹא יִתֵּן לַקְּדֵרָה וְלַלְּפָס כְּשֶׁהֵן רוֹתְחִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לַכֹּל הוּא נוֹתֵן, חוּץ מִדָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ חֹמֶץ וְצִיר:

אינו חייב עד שיעשה אוכל. דכתיב (ויקרא כ״ז:ל׳) מזרע הארץ מפרי העץ, עד שיגדל ויעשה פרי:

משיקפה. פירוש משיעלה עליו קצף ובלשון חכמים אופיא:

קולט כמו חוטף:

גת העליונה. גת שדורכין שם הענבים הגת התחתונה הוא המקום שהיין יורד ומתקבץ לתוכה ובלשון קודש יקב:

וצנור ידוע ממנו יורד היין:

עוקה. היא החפירה שמתקבץ לתוכה השמן:

ועקל הוא החבל כי היו לוקחים החבלים ועושים מהם כמו כלי עגול וצוברין לתוכו הזיתים וסוחטין אותם ואותו הכלי העשוי מן החבלים נקרא עקל:

וממל הוא האבן שטוחנין בו הזיתים:

ומבין הפסים ענינו מבין שני האבנים או שני העצים מעצי הגת או אבניה והעיקר אצלנו כי הבשול על האש קובע למעשרות שאין המנהג שיבשל אדם ויאכל ותקרא זאת האכילה אכילת עראי לפי שכיון שבשל אינו עראי ועוד יתבאר זה לפנים:

וחמטה ותמחוי שמות למיניהם מן הכלים שנותנים בהם המאכל כשהוא חם:

וקדרה ולפס. שמות הכלים שמבשלים בהם התבשיל והתיר לתת השמן בכלי שנותנין המאכל לפי שאינו מתבשל לשם ואסור לו לתת אותו בקדרה שבשל בה התבשיל כל זמן שהיא רותחת לפי שהוא מתבשל לשם ורבי יהודה מתיר שיתן לקדרה וללפס כשהן רותחים אלא אם היה באותו התבשיל הרותח שיש באותה הקדרה חומץ או ציר לפי שהוא מתבשל מחמת החדוד ואין הלכה כרבי יהודה:

[*משיקפה. פי' הר"ב משיסיר החרצנים וכו' בתוך הבור וכו'. ועיין מ"ש במשנה ז פ"ז דבבא מציעא]:

ונותן לחמטה ולתמחוי. פירש הר"ב שהאש קובעת למעשר. וכתב הרמב"ם הטעם שאין המנהג שיבשל אדם ויאכל ותקרא זאת האכילה אכילת עראי לפי שכיון שבשל אינו עראי:

וציר. הנוטף ממליחת דגים. כך פירש הר"ב בפרק כירה משנה ה וכן במ"ד פ"ו דנדרים: