הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִקְצוֹת עִמּוֹ בִּתְאֵנִים, אָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁאוֹכַל תְּאֵנִים, אוֹכֵל וּפָטוּר. עַל מְנָת שֶׁאוֹכַל אֲנִי וּבְנֵי בֵיתִי, אוֹ שֶׁיֹּאכַל בְּנִי בִּשְׂכָרִי, הוּא אוֹכֵל וּפָטוּר, וּבְנוֹ אוֹכֵל וְחַיָּב. עַל מְנָת שֶׁאוֹכַל בִּשְׁעַת הַקְּצִיעָה וּלְאַחַר הַקְּצִיעָה, בִּשְׁעַת הַקְּצִיעָה אוֹכֵל וּפָטוּר, וּלְאַחַר הַקְּצִיעָה אוֹכֵל וְחַיָּב, שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה. זֶה הַכְּלָל, הָאוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה, פָּטוּר, וְשֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה, חַיָּב:

לקצות עמו. רצה לומר לשטוח עמו בתאנים והשם יתברך אמר (דברים כ״ג:כ״ה) כי תבא בכרם רעך ואכלת וגו' ובאה הקבלה (ב"מ דף פז ב) כי זה הכתוב אינו מדבר אלא בפועל שיכול לאכול מן התורה מאותו דבר שהוא פועל ואינו מדבר בעוברי דרך ועוד יתבאר זה מקומו בבבא מציעא והם אמרו ואלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו לזה העיקר נמצא זה הפועל שאוכל בשעת הקציעה פטור מן המעשרות לפי שהוא תלוש ולא נגמרה מלאכתו:

ולאחר הקציעה. שהוא אחר גמר גדישתה אינו אוכל מן התורה אלא כפי תנאו שהתנה ולפיכך אינו אוכל עד שיעשר ועוד יתבארו אלו הדינים ועקריהם לשם בב"מ:

השוכר את הפועל לקצות וכו' ובנו אוכל וחייב וכו' ולאחר הקציעה חייב. סתמא דלא כר' יהודה דסוף פרקין שסובר דכל מקח דלקצות פטור. ועיין עוד לקמן בסמוך:

או שיאכל בני בשכרי. פי' רש"י בבבא מציעא ד' צב בשכר שקצצת לי. והתוס' מפרשים בשכרי היינו תחתי וחייב אפי' על מה שהיה אוכל האב. לא בלבד על מה שיאכל הוא יותר מן האב. משום דמיחזי כמקח: