הַנּוֹטֵל זֵיתִים מִן הַמַּעֲטָן, טוֹבֵל אֶחָד אֶחָד בְּמֶלַח וְאוֹכֵל. אִם מָלַח וְנָתַן לְפָנָיו, חַיָּב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִן הַמַּעֲטָן הַטָּהוֹר חַיָּב, וּמִן הַטָּמֵא פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת הַמּוֹתָר:

והמטבל. פירות במלח או בציר או בחומץ ואוכל, פטור, ואינו קובע למעשר כמו הכובש או המולח, אלא אוכל מהן אכילת עראי ופטור מן המעשר:

מעטן. שם המקום שמקבצים שם הזיתים עד שיתרככו ויהיו ראויות להוציא שמנן וכבר בארנו שהמלח קובע למעשר ולפיכך אם מלח ונתן לפניו חייב ורבי אליעזר חולק על סתם משנה ואמר מן המעטן הטהור חייב וכבר בארו בגמרא דברי ר"א ואמרו כי כוונתו באמרו מן המעטן הטהור חייב שיהיה האדם טמא והזיתים טהורים וכיון שלקח מהן נטמא מה שלקח בידו ואינו יכול להחזירו א"כ אין האכילה אכילת עראי והוא חייב במעשרות ומן הטמא פטור שיהיו האדם והזיתים טמאים והוא יכול להחזיר המותר אחר אכילתו והרי היא אכילת עראי ולפיכך הוא פטור והלכה כסתם משנה:

[*מן המעטן הטהור חייב. פי' הר"ב וכגון שאדם הנוטלן טמא וכו' שכבר נטמאו כל אותן שנטל בידו. וכשמחזירים מתערבים הטמאים עם הטהורים ומטמאין השמן. וא"ת הרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל מהן לא [טימא] אלא מקום מגעו ויכול לסלקו משם כך פירש"י בפ"ד דביצה דף לה בדבור המתחיל הכי גרסינן רישא וכו' ומסיימי התוס' ויכול לסלקן מלמעלה שלא יגע באחרים ע"כ. כלומר אע"פ שמתחלה כשנטלן לא היה מדקדק ליטול מלמעלה. אבל אפשר לי לומר דרש"י ה"ק דתחלה דקדק שלא טימא אלא מקום מגעו כלומר אותן שנגע בהן ונטלן. ועוד כתבו התו' אי נמי כגון שנטלו בפשוטי כלי עץ. או שנתן לו חבירו]:

[*ומן הטמא פטור. מ"ש הר"ב והאדם הנוטלן טמא. הכי איתא שם בסוגי'. אבל נ"ל דלאו דוקא. רק כדי שיהא רישא וסיפא בחד גוונא דבתרווייהו האדם טמא. קאמר [בגמ' מעטן טמא] וגברא טמא וכן נ"ל מתוך פירש"י דהתם]:

מפני שהוא מחזיר את המותר. עיין מ"ש במ"ד פרק דלעיל: