הַמְתַמֵּד וְנָתַן מַיִם בַּמִּדָּה וּמָצָא כְדֵי מִדָּתוֹ, פָּטוּר. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב. מָצָא יוֹתֵר עַל כְּדֵי מִדָּתוֹ, מוֹצִיא עָלָיו מִמָּקוֹם אַחֵר לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

תמד. שם נופל על הזגים והחרצנים הנשארים מן הענבים אחר סחיטתן ועל השמרים היורדין לשולי הכלי:

ומתמד הוא שנותנים מים על התמד ומניחין אותו עד שיצא ממנו כחו במים ויהיה כמו יין גרוע ושותים אותו והוא אומר בכאן כי אם יצא ממנו אחר שהורק כמדת המים שנתן שאינו חייב מעשר לפי שאין שם יין כלל ואם מצא יותר מן המדה שנתן צריך שידע כמה הוא אותו המותר והוא שיעור היין הנשאר בתמד ומוציא עליו ממקום אחר כמה שהוא חייב באותו התוספת מן החקים וזה הוא ענין אמרם לפי חשבון ואין הלכה כר' יהודה:

[*פטור. כתב הר"ב ואע"ג דשמרים יהבו בהו טעם. וכל איסורים שבתורה בנותן טעם וטבל חמור דבמינו במשהו [כדפירש הר"ב במ"ה פ' בתרא דע"ז]. הר"ש]:

רבי יהודה מחייב. וכ' הר"ש אמרו בירושלמי דהיינו במעשר אבל בתרומה לא כדאמר לעיל [במשנה ד] התורם בלבו על הכל. ופסקו הרמב"ם בפ"ב מהל' מעשרות. [*ועוד כתב הר"ש דעד כאן לא מחייב רבי יהודה אלא מיניה וביה. אבל מעלמא לא דלמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב ע"כ. וע' מ"ש ספ"ק דחולין ]: